מקור הסמכות לחיים

לאחר שהרבנים חתמו על הקביעה שאין להשכיר בתים לערבים, נשאלתי האם יש לזה ביסוס במקורות?

 הרהרתי בשאלה וחשבתי לעצמי מדוע חילונים מנסים לברר האם יש מקור בכתבי הקודש לרוע ולגזענות? ונראה לי שמקורה העניין ברצון החילונים להמשיך את "הרומנטיזציה" של התורה, כפי שחונכו בבית הספר. לתלות את הרוע ברבנים ולא ב"ספר הספרים".

אך הנקודה המרכזית שברצוני להעלות כאן היא יסוד המאבק בין הומניסט למאמין. כוונתי בשאלה מהו מקור הסמכות לקביעת אורחות החיים. לשון אחר, על-פי מה אדם מנווט חייו. 

  1. תבונת האדם ומצפונו האישי.
  2. כתבי הקודש.

 הרמב"ם קבע שיש שלושה מקורות להבנת העולם ולקביעת אורחות החיים:

"דעו רבותי, שאין ראוי לנו להאמין [לסמוך ולקבל כמקור סמכות] אלא באחד משלושה דברים:
הראשון [התבונה] – דבר שתהיה עליו ראייה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות; והשני [הניסיון] – דבר שישיגו האדם באחד מחמשת ההרגשות, כגון שידע בוודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד… והשלישי [כתבי הקודש] – דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ומן הצדיקים. וצריך לבעל דעה לחלק [למיין] בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר:  זה האמנתי בו מפני הקבלה [כתבי הקודש], וזה האמנתי בו מפני ההרגשה [הניסיון], וזה האמנתי בו מפני הדעה [התבונה]. וכל מי שיאמין בדבר אחר, שאינו משלושת המינים האלו עליו נאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (אגרות הרמב"ם, אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים).

 המאמינים, על פי רוב, מקור הסמכות שלהם לאורחות חייהם היא סמכות שמחוצה להם: כתבי הקודש, ההלכה, רבנים וכהנה. אצל האתיאיסטים, לעומת זאת, מקור הסמכות להבנתם את העולם, לקביעת אורחות החיים, מוסר, סדר חברתי וצורת משטר – נמצא בתוכם: התבונה והרגש. הנאורות משמעה התעוזה לחשוב. מחלוקת בסיסית זו נוגעת בנושא משונה למדי: האם המיתולוגיה היהודית היא מקור סמכות להבנת העולם ולקביעת צורת משטר וסדר חברתי?

 אלא מתברר שהציבור המעז לחשוב נותן, משום מה, לגיטימיות לאנשים המבטלים את תבונתם ומצפונם מפני מקור סמכות שמחוץ להם. לגיטימיות זו, כאילו כתבי הקודש עומדים בשורה אחת עם התבונה והמצפון, תגרום לכך שהמאמינים ישליטו על כולם את מקור סמכותם.

מטבעו של אדם המבטל עצמו כלפי משהו מחוצה לו שירצה בכל מאודו שכולם ינהגו כמותו. כשהוא פוגש אדם המעז לחשוב באופן עצמאי זה מאיים עליו והוא מגיב באלימות. הוא ינהג בתחבולות כדי להשליט את מקור סמכותו ולבטל את הכלים הטבעיים של האדם: התבונה והרגש. הוא ישתדל להחדיר את אמונתו בצינורות הממסדיים ובכל דרך אפשרית.

 לעומתו, ההומניסט שמקור הסמכות לחייו הוא עצמו, אין לו עניין להפיץ את "משנתו", שהיא טבעית ומובנת מאליה. הוא שלם איתה, כך שאין לו צורך לכפות אותה על אחרים. תופעה זו היא לרועץ בזמנים שאנשים רבים לוחמים בתוקפנות בשאיפה לבטל את החיים הטבעיים של האדם.

 

קטגוריות: "לא רק ידען" | 2 תגובות

וביום ההוא שבת אלי מכל מלאכתו

שר הפנים הוא האחראי המיניסטריאלי על כיבוי האש. מדוע אני מדגיש זאת? כי הציבור מקבל התנהלות מבישה זו, של שר שהולך להתענג בשבת כדי לכבד את אלוהיו, בטבעיות מורגלת. יאיר לפיד באולפן שישי נשמע כאילו שר חרדי יכול לשבות כשאזרחיו בוערים. דומה שהאזרחים כל כך מיואשים מהשלטון עד שהכל נראה להם טבעי: "השר הוא חרדי", הדת מחייבת אותו לשמור שבת, אז הכול בסדר.

רבות כבר נכתב על המחדל המובנה ועל הזלזול במערכות הכיבוי. אוסיף רק שההתראות על חוסר תשתית ראויה לכיבוי היו כתובות על הקיר. אוזלת היד של הממונים כיבתה את אש הביקורת. "אש הכרמל" היא מקדמה בזעיר אנפין לחורבן גדול בהרבה. הדברים פשוטים לכל הדיוט: מדינת ישראל לא תשרוד כשרוב אזרחיה נגד המדינה ונגד ערכיה הדמוקרטיים.

בשיעורו השבועי ציטט הרב עובדיה יוסף מהגמרא, ואמר: "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת". הוא אף המליץ על תיקון – ללמוד תורה, לעשות מעשים טובים ולחזור בתשובה. האם השר אלי ישי בשומרו שבת, כשאזרחים בסכנה, עשה מעשה טוב? ומהו טוב בדרכי התורה? לא לתת ירושה לנשים? לא ליילד גויה בשבת? מפליא שהציבור החילוני מתייחס למנהיג העל של ש"ס כאל ליצן החצר. כך הם שורדים את השאננות שלהם כלפי מנהיגים שיביאו עליהם כליה. כאילו "ליצן חצר", העומד בראש מפלגה עם יכולת השפעה קואליציונית, אין בו ממש. תופעת ההדחקה, כאישה מוכה, מדאיגה.

במצב זה, שציבור חילוני נמצא בהלם ובחרדה, נכנסים דתיים להרגיע כאילו דברי עובדיה יוסף אינם "דעת תורה" אלא טעות. מי שהיה תורן ארגעה הפעם הוא הרב יואל בן נון, שאמר: "אין שום חשיבות לשאלה אם אמנם שרף ה' את צוערי הקצינים האהובים האלה בדרכם להציל את האסירים כביכול עקב חילול שבת שלהם (ומי בדק שכולם חיללו שבת?), או (חס וחלילה) שה' שרף אותם עקב חילול שבת של אחרים (שזה ניסיון לייחס לה' הטיית משפט, וחילול השם לומר כך). כל ההסבר הזה הוא פיגול ופסול.ואפילו אילו היה זה נכון, היה הדיבור הזה אסור בעוון אונאת דברים".

קצפו של בן נון שהדברים נאמרו בזמן לא מתאים הגורם לצער הפגועים. מוזרים אלה הבאים להגן על דתם בהתפתלויות חסרות יושר. התלמוד, הטקסט שמחייב את בן נון, כותב: "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו פרק יז)… אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב).

התפיסה הדתית הבסיסית, על פיה אלוהים מעניש על חטאים והכול בידי שמים, מופיעה במקומות נוספים בתלמוד:

  • "מפני מה באין [באים] זוועות [רעידת אדמה] לעולם? בעוון תרומה ומעשרות." (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט, דף יג, טור ג)
  • "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה." (חולין ז ע"ב)
  • "אין ייסורים ללא חטא." (שבת נה ע"א)
  • "גם נזקי רכוש וממון הם עונש משמים." (ברכות ה ע"ב).

מבקש אני לשאול אתכם, הרואים את הדברים: כיצד ייתכן שמנהיגי דת יושבים בממשלת ישראל, ואתם פוטרים עצמכם במילים חסרי אחריות: 'עובדיה יוסף וחבר מרעיו אינם אלא ליצנים'. שמא הליצנים בסיפור הזה אלה אתם?

קטגוריות: "לא רק ידען" | תגים: , , , , , | 2 תגובות

בין גזלה למצווה

מה שמוזר בתהליכי המסקנות של האדם שהוא אינו מטריח עצמו לחשוב מה מקור הרע ותמיד יבקש לפתור את הבעיה כאן ועכשיו מבלי לעוקרה מן השורש. זיופי תעודות זהות לקבלת כספים מהמדינה היא דוגמה נפלאה לעניין: אם החרדים גונבים, סימן הוא שההלכה מתירה לגנוב והרבנים מנסים לטשטש זאת, כלומר שהחינוך החרדי לקוי מיסודו. לכן אין זה מספיק להעניש את עבריינים, אלא המסקנה המתבקשת הי שיש לבטל את החינוך העצמאי המחנך לגנוב, לשנוא, לטפח חוסר סובלנות המושתת על "העם היהודי החרדי הוא העם הנבחר". או כפי שכתב מוחמד בקוראן: "המאמינים והמאמינות הם מגינים זה לזה. הם מצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה" (סורת ההצהרה, פסוק 71). אך רק בינם לבין עצמם… כך גם החרדים נוהגים "דרך ארץ" ודרכי מוסר רק בין המאמינים לבין עצמם.

"הרבה רבנים בכירים ביותר פוסקים שמותר לגנוב מהמדינה", מגלה עסקן חרדי מוכר בירושלים, בן למשפחת רבנים מפורסמת. "זה ידוע", לדבריו. זה אכן ידוע וזהו חלק פעיל מהתפיסה הכללית של הציבור החרדי, תפיסה המתנגדת לציונות. עצם ההתייחסות למדינה הציונית היא כאל שלטון זר, שלטון של "הגויים". מבשרי חזיתי זאת כשהייתי פרח חרדי והאסימון לא ירד, למרות פעימות מונה רבות. ובצדקתי התמימה שאלתי את "הרב" [רב הקהילה] כיצד משיבים את הגזלה? והוא השיבני תוך כדי הנפת יד: זו השבת גזלה ואין צורך להחזיר. כשהמשכתי לברר את המשמעות הסתבר לי שהמדינה "הציונית" – "כל מטרתה להחריב את עולם הישיבות". ומי לא ינקום בישות הרסנית שכזאת?

תפיסות עולם אלה קיימות במשך כל שנות הגלות של היהדות הדתית כקהילה שורדת, מתבדלת ומתנשאת. כך נהגו גם חז"ל: "רבי שילא העניש במלקות יהודי שקיים יחסי מין עם גויה, הלך היהודי והלשין לשלטון הפרסי, שרב שילא עשה דין לעצמו מבלי לקבל רשות מהמלכות. זימנו את רב שילא לערכאות ושאלו אותו: 'מדוע נתת מכות ליהודי זה? שיקר רב שילא ואמר: יהודי זה קיים יחסי מין עם אתון, מעשה שאסור לפי חוקי השלטון הפרסי. שאלו את רב שילא האם יש לו עדים שיהודי זה אכן בעל אתון? אמר להם כן, נעשה לו נס ואליהו הנביא הופיע בדמות אדם והעיד. אם כך, אמרו דייני השלטון הפרסי, חייב הוא גזר דין מוות, ומדוע לא הרגת אותו? השיבם רב שילא: שמאז הגלות היהודים הפסיקו לדון דיני נפשות לכן הסתפקתי במלקות בלבד אך אתם יכולים להענישו כפי חוקיכם ומשפטיכם. לאחר שעיינו הדיינים הפרסיים בדין "והשתכנעו" שרב שילא מכבד את השלטון הזר החליטו לתת לרב שילא סמכות לדון. כשיצאו רב שילא והיהודי מבית הדין, שאל היהודי את רב שילא: איך ייתכן שאלוהים עושה ניסים לשקרנים? השיבו רב שילא שאין זה שקר, קיום יחסי מין עם גויה נחשב כקיום יחסי מין עם חמור, שהגויים נחשבים כחמורים שנאמר: 'אשר בשר חמורים בשרם'. החליט היהודי להלשין לשלטון שרב שילא מתייחס אליהם כחמורים, כשראה זאת רב שילא היכה אות במקל והרגו על פי הכתוב: "הבא להורגך השכם להורגו" (ברכות נח ע"א).

כקהילה שורדת המתייחסת לעצמה בלבד, כאשר כל היתר טועים במקרה הקל ורשעים במקרה החמור, הם יודעים שאף שמותר לגנוב מן המדינה, יש לעשות זאת בשום שכל ובתבונה לבל תגרום הגניבה נזק חמור יותר לקהילה אם יתפסו. דבר זה בדיוק הביע הרב אלישיב: "העצורים החרדים גרמו במעשיהם לחילול השם, שעלול להתנקם ביהדות החרדית בארץ ובעולם – ויש להתייחס אליהם בחומרה". בדיוק כמו שחז"ל דרשו להתנהג עם הגויים "בדרכי שלום" שמא הגויים יחזירו רעה תחת רעה. כלומר, לא עצם המעשה אסור אלא שמא יגרם נזק לקהילה היהודית השורדת אם יתפסו.

יובל שרלו, השם עצמו מליץ יושר על אלוהי ישראל וחוקיו, מונה פחות או יותר את רוב ההצדקות ההלכתיות לגזלה, אך פוטר אותן כתירוצים בחזקת עצה מן היצר הרע הזקן והאשמאי. שאלה אם כן ליובל שרלו: מדוע אתה מתעלם מההלכה הקובעת שאין להחזיר אבידה לגוי וליהודי אתאיסט-הומניסט? שהרי ידוע לך היטב שאם הגוי טעה בהחזרת העודף הכספי אין צורך להשיב לו, כי "טעות גוי" מותרת. ואגב, ההלכה הכתובה מתירה גם רציחת גוי ו"כופר", כפי שהבאתי בספרי הדת קמה על יוצריה.

ואת שר החינוך גדעון סער אשאל: כלום לא נקעה נפשך להעביר תקציבים למוסד חינוכי המחנך לשנוא את המדינה ולשלול את הלגיטימיות שלה?

 

קטגוריות: "לא רק ידען" | 5 תגובות

לטפל בשליח ולהמשיך לשתות קפה

 

על מה ולמה יושבים אנשים בטל לנוכח חורבן ממשמש ובא?

התשובה מורכבת ונוגעת גם לתחום הנפש, לחלק הרגשי המניע את האדם לפעולה. לא השיקולים התבוניים והסטטיסטיקות היבשות יוצרות תנועה אלא התשוקה הפנימית והמוטיבציה הבאה מהקרביים הם הכוח המניע לשינוי.

אם כך, אני מנסה לברר לעצמי, מדוע לא נוצר דחף פנימי ומוטיבציה לשנות את פני הדברים אצל האדם השקול והרציונאלי, הרואה את המציאות העגומה המשתקפת בכל המדיה: רבנים קוראים לא להשכיר דירות לזרים, לפסול שופט בישראל מלהצטרף למניין, מבקשים להכניס לימודי אגדות התורה כתפיסה מדעית, יוצרים קווי הפרדה "מהדרין", סוגרים חנויות לא כשרות, מבטלים הרצאות שלא מתאימות להם והדברים עוד רבים וחמורים וידועים.

ביולי 2004 כתבתי על נושא זה. בזמן ההוא המצב היה חריף פחות מאשר היום. כיום המצב ברור לכולם. היום אין אדם סביר שיכחיש את הסכנה הטמונה בגידול מוסדי של עשבים גזעניים חסרי רצון לקדמה ופתיחות אשר כל מרצם מופנה לשימור עידן החושך.

 

כמה גורמים שהם מטבעו של אדם עולים במחשבתי:

  1. טבע הבריות שכששותים בבית קפה הם אינם מרגישים וחווים את הסכנות שאינן נראות בבית הקפה. כלומר, אדם פועל בהווה ואינו מחשב את עתידו, אף שברור מבחינה רציונאלית שסכנה קרובה לבוא.
  2. אדם אינו יודע לשנות טבעו, ואם טבעו סלחני הוא ימשיך לסלוח גם כשהזמנים משתנים ודורשים להיות תקיף ונחרץ.
  3. על פי רוב, האדם משתמש בתבונתו כשפחה נרצעת של הרגש שלו, ואם מטבעו הרגשי הוא רפה כוח הוא ישתמש בתבונה להצדיק את חדלון מעשיו.

מאמר המערכת של הארץ מהיום ממחיש היטב את המצב. "מעולם לא היו לתורה ימים רעים מאלה", כותבים אנשי מערכת הארץ. ומדוע? כי: "הרב דב דומב, אב בית דין בבית הדין הרבני בתל אביב, הוסיף בשבוע שעבר את חתימתו לרשימה מבישה ומקוממת של רבנים, הקוראים לתושבי דרום תל אביב לא להשכיר את דירותיהם לעובדים זרים…. ובחסותה [של התורה] מתחפשים דומב וחבריו לאבות רחומים".

מדוע מגינים הכותבים במערכת הארץ על התורה ויוצאים אך ורק נגד רבנים אלו או אחרים? מדוע הם מייחסים לרבנים תחפושת? הלא חייב להיות ידוע להם שהתורה מצווה להרוג זרים ולגרשם, ספר יהושע מבטא זאת היטב. אלא שאם הם ייחסו לתורה את העוולות שהרבנים מגלמים עבורם, הם יגזרו על עצמם את הצורך להיות תקיף, נחוש ונחרץ. ומי שטבעו רכרוכי יעדיף להמעיט מהסכנה הקרבה.

לכן עדיף להמשיך לשתות קפה, והתבונה תפעל כשפחתו של הרצון. היא כבר תחליף את מקור הסכנה מן התורה לרבנים מסוימים, העשבים השוטים, וכל שיידרש הוא לפעול נגדם באופן נקודתי.

הרי אם היו מודים שההלכה עצמה היא מקור הגזענות, היו אוהבי השלווה צריכים לצאת למלחמה קשה, כואבת, נועזת. כי כדי לבטל לגמרי את בתי הדין: היהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, את הרבנות הראשית על מאות רבניה, את מגזרי החינוך (המתחנכים על ברכי הלכה גזענית) החרדים, הדתיים והמוסלמים, לבטל קצבאות עתק למרבים בילדים וכן הלאה. כל אלה דורשים תעוזה, חשיבה יוצרת, תקיפות והתאגדות. תובנה כזו תדרוש הכרה בעובדה שאנו מצויים במלחמת תרבות.

קטגוריות: "לא רק ידען" | 10 תגובות

פשעים בחסות החסינות

 

אין דבר מסוכן יותר מאידיאה שאינה עומדת לביקורת התבונית. זאת הסיבה, שהנצרות, האסלאם והדת היהודית מצליחות להוליך שולל אנשים, המדמים עצמם להומניסטים.

אך כיצד הצליחה הדת לחמוק מביקורת התבונה, השכל הישר והמצפון? הרי כל שוחר שוויון, חירות וזכויות אדם, אם יפתח באקראי, בעמוד כלשהו בכתבי הקודש, קוראן ותנ"ך, מיד ימצא חוסר שוויון, אפליה, חוסר סובלנות…

התשובה לכך: מסרים סמויים שמערכת החינוך החילונית מספקת צורבים תודעה כוזבת של הדת – ובגלל מסריה הסמויים היא עוקפת את התבונה והביקורת.

 בתי לומדת בכיתה ב' מספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" – "בצלמו", מפרשת המורה: בחוכמתו. מדוע המורה מעוותת את הכתובים? מדוע אינה מסבירה שבאגדת התורה לאלוהים יש "צלם" והוא גוף ויש לו צורה המזכירה את האדם?

 בספרי המדע של החינוך הערבי מלמדים שפסוקי הקוראן תומכים במדע. פסיכולוג קליני, ד"ר עפר גרוזברד, המכשיר סטודנטיות בדוויות להיות יועצות חינוכיות בבתי הספר, חיבר ספר בשם "הקוראן לחינוך הילד", ספר שאושר לשימוש על ידי משרד החינוך. וכיצד יש ללמוד חינוך מהקוראן? – "המאמינים והמאמינות הם מגינים זה לזה. הם מצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה" (סורת ההצהרה, פסוק 71).

מתוך שאמר הקוראן "לנהוג בדרך ארץ" מלמד הפסיכולוג הקליני מהקוראן ש"מותר לאנשים להביע עמדות שונות וחובה להגן זה על זכותו של זה להביע את דעתו האישית".

כיצד, תמהה אני, ד"ר לפסיכולוגיה נפל בפח? מדוע המילים: "מאמינים ומאמינות" לא הדליקו אצלו נורה אדומה על כך שהקוראן מתייחס בדרך ארץ רק למאמינים? התשובה לכך, שהוא קרא את הקוראן כחסין מפני ביקורת. וכתוצאה מכך הוא נתן לגיטימיות למסרים הגלויים של הקוראן: להרוג כופרים, להפלות נשים ולא להיות סובלן לכל מי שאינו מוסלמי.

כדי להצליח להשתחרר מהלגיטימיות הניתנת לפשעים בחסות הדת, חייבת זו לעמוד במבחן הביקורת ככל דבר. מערכת החינוך צריכה ללמד את הילדים להטיל ספק, לעורר אותם לסקרנות וביקורת גם ביחס לדת; ללמד את הטקסט הזה כפי שמלמדים כל טקסט; לא לעוות את הכתובים כדי להגן על הדת. יש להסיר ממנה את החסינות הבלתי נתפסת מפני ביקורת, אותה אנחנו יודעים להפעיל בשאר המקומות.

קטגוריות: "לא רק ידען" | 5 תגובות

חזון לחוד וכיבוש לחוד

אם לא יבנו ערים לחרדים הם יכבשו שכונות חילוניות.

המילה "יכבשו" – שיח מלחמתי – בהקשר זה היא של השר אריאל אטיאס, ונאמרה בכנס שערכה עמותת "גשר" בבית גשר בירושלים. במשפט אחד הציב אטיאס את "הבעיה החרדית" במלוא עוצמתה. ועוד החרה הדגיש שהוא בעד מגורים נפרדים בשכונות נפרדות לחרדים, כי הוא לא ייתן לילדיו להיפגש עם צעירים חילונים למפגשים של ההיכרות והחלפת דעות.

נדמה שמדינת ישראל ניצבת בשאלה שמדינת צרפת, בתקופת נפוליון, עמדה בפניה: "האם היהודים מסוגלים למלא כיאות את חובותיהם כאזרחי המדינה?" לשאלה זאת השיב אטיאס ב-לא רבתי.

לא עצם הריבוי הדמוגרפי של החרדים הוא הבעיה אלא ריבוי אזרחים שאינם רוצים להיות אזרחי המדינה למלא את החובות ולקבל את הזכויות כאזרח הנושא אחריות לקידומה, לשגשוגה ולחוסנה של המדינה. הבעיה החרדית לא נוצרה יש מאין או כהמשך טבעי של ההיסטוריה, אלא היא טופחה והתעצמה בזכותה ובסיועה הפעיל של מדינת ישראל, שכיוונה אמנם להיות נאורה, אך במעשיה טיפחה אזרחים שיתנגדו לאותה נאורות ובעצם למדינה עצמה.

והפה שאסר הוא גם הפה שיתיר: יוצרת הבעיה – מדינת ישראל – בכוחה גם לפותרה. הפתרון פשוט: שהמעשים יותאמו למטרות. המטרה של המפעל הציוני הייתה ברורה למייסדים: בית לאומי ליהודים המושתת על נורמות וערכי הנאורות. כלומר, להקים מדינה שהדת היא עניין פרטי של האזרח ולא מעניינה של המדינה. כדי לשמר ולטפח את ערכי היסוד היא התחייבה לחנך את כל אזרחיה לחינוך הומניסטי – לקחת אחריות אזרחית.

אלא שהמדינה המשיכה בהצהרותיה ואילו במעשיה ההפך הגמור לא רק שפיה וליבה לא שווים אלא מנוגדים: הדת היא חלק אינטגרלי מהמדינה, יש מגזרי חינוך המחנכים לערכי הדת, המנוגדים לתפיסה הנאורה. מדינה התופסת בשני קצוות הסותרים זה את זה – המטרה מחד והאמצעים מאידך – תיכשל וסופה שיקום עליה הגולם.

הדבר דומה לכישלון מערכת החינוך.

"הזיווג הזה בין מטרות לאמצעים שאינם שייכים זה לזה מסביר הרבה מן הכישלונות של החינוך במאה העשרים", מסביר צבי לם בספרו "במערבולת האידיאולוגיות" – יסודות החינוך במאה העשרים. כוונתו שמערכת החינוך, מחד, שמה לה למטרה לחנך את האדם לערכי התרבות, להיות אדם משכיל ופתוח כאידיאל שיש לשאוף אליו ומאידך שיטות החינוך הופקו כדי להכשיר אדם למקצוע. חזונו של בית ספר אורט: "ביתם של אנשים יצירתיים, חושבים אכפתיים ותורמים לקהילה ולמדינה" ואילו מעשיו הכשרת התלמידים להצליח בבגרות כאמצעי להיכנס לאקדמיה שיוכלו לרכוש מקצוע.

כיוצא בזה מדינת ישראל. חזונה: "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה".

ומעשיה בפועל ההפך מחזונה.

קטגוריות: "לא רק ידען" | 5 תגובות

משטרה מקופלת

המשטרה ביטלה את ההפגנה שהייתה אמורה להיערך היום, בגלל איומי חרדים. לטענת המשטרה ישנו מידע מודיעיני המתריע מפני מהומות, התפרעויות  ושפיכות דמים מצד תושבי בני ברק, שלא יאפשרו לה להגן כל הצועדים.
בימים האחרונים הזהיר דובר עיריית בני ברק כי "אם ההפגנה הזו תיערך, יהיה גיהנום בעיר והיא תבער. העירייה תתנגד נחרצות לאישור הפגנה שכזו".

 טבעו של אדם לרצות את השקט עכשיו ולקוות שהדברים יסתדרו מאליהם. תקוות שווא זו מתבדית, תמיד, ומביאה עמה אסונות, לאדם עצמו ולסביבתו.

הלומד את השתלשלות האירועים של מלחמת עולם השנייה עליו להפנים טרגדיה זו. צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה בתקופת שלטון הנאצים, רצה באמת ובתמים שקט, זה היה טבעו, ולכן לא היה מסוגל לראות את העובדות המנפצות אשלייתו לטוב, לאחווה ופיוס. טענה זו הביע צ'רצ'יל, כמי שלא האמין בטוב לבו של האדם, בפני צ'מברלין:

 "ראש הממשלה [צ'מברלין] מאמין ברצונו הטוב של מר היטלר ובהבטחתו, אף כי כאשר הפר מר היטלר את חוזה ורסאי… הפר את חוזה לוקרנו… נכנס לאוסטריה ביד רמה… אף על פי כן מאמין ראש הממשלה [צ'מברלין] שיכול לסמוך על היטלר שיקיים את הבטחותיו".

רק לאחר שהיטלר פלש לפולין התעורר צ'מברלין, מאוחר מדי, והכריז מלחמה על גרמניה, בנוסח ששיקף את טבעו: "זהו יום עצוב לכולנו, ולאיש לא עצוב יותר מאשר לי. כל מה שלמענו פעלתי, כל מה שהאמנתי בו בימי עבודתי הציבורית, התנפץ לרסיסים".

 ומה לעניין דאגתנו בהווה?

הציבור החרדי מחונך לחטיבה אחת: לבוש אחיד, עיצוב דומה, אמונות זהות וערכים מוכתבים מלמעלה. עבורם מדינת ישראל היא תקלה ומכשול במהלך הייעודי לביאת ה"ישועה" וחזון עתידי כלשהו. לכן הם אינם מקבלים את כללי המשחק של מדינת ישראל ורואים בה עוינת לאמונתם. הם משתמשים באמצעים מכל הסוגים כדי לשמור על צביונם: חביבות, נציגים בכנסת… ובריונות.

והנה התופעה שלמעלה חוזרת גם כאן:

כשהמשטרה חפצה בשקט עכשיו היא נותנת עידוד לבריונות – זהו כלל פשוט. הסיבה שהמשטרה נוהגת הפוך מן הדרך ההגיונית והנכונה היא שתשוקת האדם להרחיק את הפורענות לזמן שתיכפה עליו תגובה ולא להקדים תרופה למכה. וכשהבריונות מכתיבה את המהלכים, המאבק נגדה קשה מנשוא אם לא בלתי אפשרי.

מלבד שהיא מחנכת באופן עקיף את האזרחים ומשדרת להם שבריונות משתלמת, המשטרה למעשה גם מטפחת "גייס" חזק, איתן, נחוש, שבעתיד הקרוב היא עצמה תהיה כפופה לו ולא ההפך. וההמון תמיד נוהר לכוח והצלחה ואינו עושה הבחנה בין טוב לרע, כך שבריונותם תקבל גיבוי גם מן ההמון.

 אנחנו מתכוונים לעתור לבג"ץ כדי שיאפשר לנו חופש מחאה למען אזרחות הוגנת ואלמנטרית; שמירת בטחון אזרחי ישראל. מי שיושב על הגדר, ומפחד לגדוע את הרשעות בעודה באיבה – יקבלה בעתיד בכפל כפליים.
לא נוותר ונמשיך להיאבק בכל העוז.

קטגוריות: "לא רק ידען" | להגיב

הסטודנטים כמשל

חוק האברכים הוא סימפטום למשבר החינוך ההומניסטי.

החינוך ההומניסטי נמצא במשבר גבולות עמוק מאוד, ועלינו להציב את הגבולות. הראיה הברורה לכך שהחינוך ההומניסטי במשבר היא עצם העובדה שאין לו מתנגדים. כאילו נהפך לדבר "טוב" שהכול דשים בו עד שאין אסור ומותר, אין טוב ורע, אלא הוא כתר שהכל מתהדרים בו  – וכאן הסכנה לזהותו. אפילו אנשי דת, שהאידיאולוגיה שלהם אנטי הומניסטית במהות ובפועל, לא נרתעים להתהדר בנוצות לא להם – נוצות ההומניזם.

הביטוי למשבר הוא הרצון לתגמל אברכים. ועוד יתירה מכך הסטודנטים מפגינים, ש"גם הם רוצים, בשם השוויון!" שימו לב: הם אינם מתרעמים על עצם העובדה שמדינה הומניסטית רוצה לתקצב אזרחים כדי שיתעבו את ערכיה.

רעה חולה זו מקבלת צידוק בשם "פוסט מודרניזם" על פיו כאילו הכול לגיטימי. הכרת האדם ותפיסתו תמיד באות עם גבולות. איננו יכולים לתפוס דברים ללא גבול. העובדה שהגבולות מטושטשים היא הסיבה שאין להומניזם אנשי חיל המונָעים מתשוקה בוערת למען ההומניזם ואילו הקנאות העיוורת (האמונה) סוחפת את ההמון כי לה גבולות ברורים.

ומהו ההומניזם? הזכות הטבעית של כל אדם, כישות ריבונית ואוטונומית, לחיי יצירה, כבוד, חירות והגשמת מקסימום המשאבים הגלומים בו לאושרו כאן בעולם הזה.

והנה הגבולות:

הזכות הטבעית – מותחת גבול כנגד כל מי שיטען שאין זכות טבעית אלא רק סמכות מחוץ לאדם מעניקה זכויות; מלך, אלוהים, נשיא, הורים.

של כל אדם – העושה הבחנה בין אדם לאדם חצה את גבולותיו המותרים של ההומניזם. מעתה המבחין בין גבר לאישה, בין יהודי ללא יהודי, בין מוסלמי לשאינו מוסלמי, בין נוצרי לשאינו נוצרי, הוציא עצמו מכך ועלינו להילחם נגדו בכל כוחנו.

כישות ריבונית ואוטונומית – אין שום סמכות מחוצה לו.

לחיי יצירה – האוסר על אדם ליצור, ללמוד, להרחיב אופקים, להסתקרן בכל מה שחפץ לבו הוציא עצמו מהומניזם.

 כבוד – הפוגע בכבוד האדם, בביטחונו, ברכושו הוציא עצמו מכלל זה.

חירות – השולל את חירות האדם לתנועה, למחשבה, להבעת דעה, לביקורת.

 והגשמת מקסימום המשאבים הגלומים בו - זוהי השאיפה להכשיר, לחנך ולהעניק את מקסימום הכלים כדי שאדם יוכל להגשים כישוריו לקראת חיים שלמים ומצוינים: הגופניים, השכליים, האמנותיים והמוסריים.

לאושרו .

באין חינוך לערכים אלה, באין חשיבות לטוב ולשלילת הרע – האדם מאבד הכול.

במציאות זו אני נפגש עם מתבגרים ובוגרים שחוזרים בתשובה. הם אומרים: מה החיים אם הכול מותר? כשאני שואל אותם אם זה בסדר להרוג מי שאינו יהודי הם משיבים: כן. אם אלוהים אמר. ממילא אין חשיבות לערך האדם ללא אלוהים, כך הם משיבים. זו התוצאה של חינוך "הכול לגיטימי". הפוסט מודרניזם, מתגאה בליברליות המדומה והעצלנית, ומותיר את האדם חלול וריק שכדי להציל עצמו הוא חוזר לימי החושך של אמונה עיוורת.

עלינו להשיב את קרנו של ההומניזם, לחנך את התלמיד למשמעות של חיים טבעיים, אנושיים, מאושרים, ערכיים והוגנים. להציב גבולות!

או כפי שכתב ניטשה: "הקרבת האלוהים למען האין" היא הרס. עלינו להקריב את אלוהים למען חיים אנושיים מופתיים ונעלים, שלהם גבולות ברורים ונחרצים. ובאופן מעשי לקדם חינוך הומניסטי לכל האזרחים.

קטגוריות: "לא רק ידען" | תגובה אחת

חרדת אלוהים

ריצ'רד דוקינס חיבר ספר שלם כדי להוכיח את אשליית האלוהים ("God Delusion", בתרגום לעברית "יש אלוהים?).

למעשה הטיפול לשחרור האדם מאלוהים כמוהו כטיפול בחרדה. הרצון להאמין נובע מחרדה; האדם ממיר את חרדתו האישית לחרדת אלוהים, כלומר למישהו מחוצה לו. החרדה יוצרת תגובה לא רציונלית – להיאחז בהבלים ולהתעלם מהתבונה.

זהו המצב השורר בחברה הישראלית, ברובה.

הזהות היהודית מוטמעת במערכת החינוך בזיקה ישירה לדת. והדת, כך מאמינים המאמינים, מקורה באלוהים. אלוהים נתן לנו את התורה והוא נתן לנו את ארץ ישראל והוא קבע לנו את גבולותיה. לדעתם, הברית שכרת אלוהי ישראל עם עמו וארצו זוהי אמת מוחלטת, שאינה מתבססת על היגיון אנושי הנתון לוויכוח, על תפיסת מוסר הנתונה לשינויים ולאופנות, או על תפיסת משפט העוברת שינויים חדשות לבקרים על פי האינטרסים של המדינות המעצבות את המשפט הבינלאומי. זיקתנו לארץ, כך אומרים המאמינים, נובעת במישרין מדבר ה' בתורתו ובפי נביאיו, מאותה אמירה שמכוחה קמנו כאומה ואשר בלעדיה לא היינו מתקיימים.

כיצד ניתן להתמודד עם אמירות מעין אלו מצד אנשים המקבלים משכורתם ממדינת ישראל (רבני עיר וישוב)? כל הדיונים עמם חסרי תועלת והם מצידם משתמשים בתבונתם כשפחת הזייתם כאילו מאן דהוא נתן להם שטח ארץ.

כיצד, שואל אני, החברה הישראלית תתעורר לנוכח המציאות העגומה; שאנו מדינה ללא גבול, כאשר החינוך הדתי, להיותנו כאן בזכות אשליית האלוהים, חלחל עמוק עמוק לנימי ילדי ישראל במערכת החינוך הכללית?

כרגע איני מוצא פתרון ריאלי להיחלץ מהחרדה המומרת לאלוהים, אלא אם כן ארה"ב והאיחוד האירופי יכפו עלינו גבול כגיגית, או במונחים טיפוליים, גבול בכפייה.

אך אם בכל זאת חפצים אנו לגבול מרצון עלינו להשתחרר מהאשליה בעצמנו. משמעות הדבר ניעור מחדש של החינוך.

חינוך שבסיסו "האדם" -  כל אדם זכותו הטבעית לבית, ביטחון ואושר. זוהי מהפכה אמיתית, אף שהיא נשמעת ברורה מאליה. עד ימינו אלה מערכת החינוך מבוססת על "היהודי" – היהודי שבאים עליו לכלותו. ומיהו היהודי? זה שאביו וסבו וסב סבו היו יהודים, מסרו נפשם להחזיק באמונה בניגוד לשכל הישר. ואנחנו כאן בזכותם. משמע, בזכות אשליית האלוהים.

לכן נחגוג לילדינו בבית הספר "קבלת ספר תורה" מבלי להסתייג מתוכנה: אברהם (אבינו) שגירש אשתו ובנו המדברה, נשים שאינן יורשות את אביהן, ואת הארץ קיבלנו מיהוה: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ".

וכך הוציאנו אלוהים מפרעה הרשע (פסח), יהושע הכניסנו לארץ ונישל וטבח גויים רבים, תוך התעלמות מחיזוק כבוד האדם. תלמיד המסיים לימודיו, והוא לקראת גיוס, יוצא בחוויה שהיהודי קודם לאדם.

כדי לקדם מהפכה זו, עלינו ראשית להפריד דת ממדינה, כך אשליית אלוהים תנוד לתחומו הפרטי של האזרח.

אם נעשה שני דברים אלה, נוכל להשתחרר מחרדתנו, נתחיל לחשוב בתבונה, וניגאל מגבול בכפייה.

 

קטגוריות: "לא רק ידען" | תגים: , , | 12 תגובות

הטרגדיה הישראלית ניתנת לשינוי

"אל לו לאדם להישאר בפרטיותו שעה שהחירות האזרחית נתונה בסכנה" (המדינאי הדגול של האימפריה הרומית, קיקרו).

"פגם שכיח בבני אדם; שבמזג אוויר נאה אינם מביאים בחשבון את הסערה – וכשבאו אחר כך ימי צרה חשבו על מנוסה ולא על הגנה"  (הנסיך, ניקולו מקיאוולי).

ומה טעם בלימוד ההיסטוריה, בקריאה של גדולי הסופרים והמדינאים, אם לא נלמד להקדים את הנולד?

הפילוסוף והסופר אלבר קאמי כתב ברומן "הדבר": "ורק שאין מעיזים לקרוא למחלה בשמה, לפי שעה. דעת הקהל קודש היא: אל מהומה – מעל לכל אל מהומה…ואכן מגפות דבר שכיח הוא, אבל מתקשה אתה להאמין במגפה שעה שהיא ניחתת על ראשך. היו בעולם מגפות דבר לא פחות ממלחמות. ואף על פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני האדם כה בלתי מוכנים".

האימפריה הרומית הובסה על ידי הנצרות (חשוב כיצד היה נראה עולמנו לולא שהנצרות שלטה בנפשות האדם והאימפריה הרומית ברוח יוון הקלאסית היו ממשיכות לשגשג ולפרוח).
היא הובסה בשלבים:
1. הצמיחה המהירה של הנצרות.
2. התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס ועדיין דגל בשוויון בין החילונים והנוצרים "אין למנוע משום אדם את החירות להיות חסיד של דת הנוצרים או של כל דת אחרת שהוא מרגיש כי מתאימה לו ביותר, הוכרז בצו מילנו בשנת 313 לספירה".
3. בשנת 382 הוסרה "אלת הניצחון" מהסנט הרומי, בשנת 391 נאסרו המשחקים האולימפיים.

4. בשנת 428 הוכרז שכפירה היא פשע. החירות הדתית שסיפקה רומא נגוזה.

ישראל נמצאת תחת מתקפה מבית. אנשים, שלהם רוח לחימה, בדומה לנוצרים של האימפריה הרומית, חפצים להפוך את ערכי המדינה לחוקים הנשענים על הדת. להופכה מדמוקרטיה לתאוקרטיה, והדבר מתרחש כבר כיום, מדי יום. לא רק יתרון הלהט בידם אלא יתרון הריבוי הטבעי.

דברים שכתבתי ברורים הם לכל אזרח החפץ בחירות, כבוד ושוויון. 

הפתרון בידינו – המדינה זה אנחנו, כולנו!

מה עלינו לעשות?  להתאגד!

הטרחה המתבקשת היא להדפיס דף הצטרפות למפלגת אור, לשלם 100 ₪ דמי חבר ולשלוח בדואר. זהו!!! פשוט כל כך, מעשי כל כך.

אין קסם, אלא רק עשייה.

חשבו לרגע ששבעים אלף בעלי זכות בחירה עושים מעשה זה.

זהו כוח אדיר היכול להגשים מהפכה כהפרדת דת ממדינה.

פעמים שאנשים מגיבים לקריאה במין ספקנות – לא מאמין שתצליחו.

הדבר דומה למי שאינו מחפש עבודה כי הוא לא  מאמין שיצליח להתפרנס. 

ירון ידען

קטגוריות: "לא רק ידען" | 3 תגובות