לטפל בשליח ולהמשיך לשתות קפה

 

על מה ולמה יושבים אנשים בטל לנוכח חורבן ממשמש ובא?

התשובה מורכבת ונוגעת גם לתחום הנפש, לחלק הרגשי המניע את האדם לפעולה. לא השיקולים התבוניים והסטטיסטיקות היבשות יוצרות תנועה אלא התשוקה הפנימית והמוטיבציה הבאה מהקרביים הם הכוח המניע לשינוי.

אם כך, אני מנסה לברר לעצמי, מדוע לא נוצר דחף פנימי ומוטיבציה לשנות את פני הדברים אצל האדם השקול והרציונאלי, הרואה את המציאות העגומה המשתקפת בכל המדיה: רבנים קוראים לא להשכיר דירות לזרים, לפסול שופט בישראל מלהצטרף למניין, מבקשים להכניס לימודי אגדות התורה כתפיסה מדעית, יוצרים קווי הפרדה "מהדרין", סוגרים חנויות לא כשרות, מבטלים הרצאות שלא מתאימות להם והדברים עוד רבים וחמורים וידועים.

ביולי 2004 כתבתי על נושא זה. בזמן ההוא המצב היה חריף פחות מאשר היום. כיום המצב ברור לכולם. היום אין אדם סביר שיכחיש את הסכנה הטמונה בגידול מוסדי של עשבים גזעניים חסרי רצון לקדמה ופתיחות אשר כל מרצם מופנה לשימור עידן החושך.

 

כמה גורמים שהם מטבעו של אדם עולים במחשבתי:

  1. טבע הבריות שכששותים בבית קפה הם אינם מרגישים וחווים את הסכנות שאינן נראות בבית הקפה. כלומר, אדם פועל בהווה ואינו מחשב את עתידו, אף שברור מבחינה רציונאלית שסכנה קרובה לבוא.
  2. אדם אינו יודע לשנות טבעו, ואם טבעו סלחני הוא ימשיך לסלוח גם כשהזמנים משתנים ודורשים להיות תקיף ונחרץ.
  3. על פי רוב, האדם משתמש בתבונתו כשפחה נרצעת של הרגש שלו, ואם מטבעו הרגשי הוא רפה כוח הוא ישתמש בתבונה להצדיק את חדלון מעשיו.

מאמר המערכת של הארץ מהיום ממחיש היטב את המצב. "מעולם לא היו לתורה ימים רעים מאלה", כותבים אנשי מערכת הארץ. ומדוע? כי: "הרב דב דומב, אב בית דין בבית הדין הרבני בתל אביב, הוסיף בשבוע שעבר את חתימתו לרשימה מבישה ומקוממת של רבנים, הקוראים לתושבי דרום תל אביב לא להשכיר את דירותיהם לעובדים זרים…. ובחסותה [של התורה] מתחפשים דומב וחבריו לאבות רחומים".

מדוע מגינים הכותבים במערכת הארץ על התורה ויוצאים אך ורק נגד רבנים אלו או אחרים? מדוע הם מייחסים לרבנים תחפושת? הלא חייב להיות ידוע להם שהתורה מצווה להרוג זרים ולגרשם, ספר יהושע מבטא זאת היטב. אלא שאם הם ייחסו לתורה את העוולות שהרבנים מגלמים עבורם, הם יגזרו על עצמם את הצורך להיות תקיף, נחוש ונחרץ. ומי שטבעו רכרוכי יעדיף להמעיט מהסכנה הקרבה.

לכן עדיף להמשיך לשתות קפה, והתבונה תפעל כשפחתו של הרצון. היא כבר תחליף את מקור הסכנה מן התורה לרבנים מסוימים, העשבים השוטים, וכל שיידרש הוא לפעול נגדם באופן נקודתי.

הרי אם היו מודים שההלכה עצמה היא מקור הגזענות, היו אוהבי השלווה צריכים לצאת למלחמה קשה, כואבת, נועזת. כי כדי לבטל לגמרי את בתי הדין: היהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, את הרבנות הראשית על מאות רבניה, את מגזרי החינוך (המתחנכים על ברכי הלכה גזענית) החרדים, הדתיים והמוסלמים, לבטל קצבאות עתק למרבים בילדים וכן הלאה. כל אלה דורשים תעוזה, חשיבה יוצרת, תקיפות והתאגדות. תובנה כזו תדרוש הכרה בעובדה שאנו מצויים במלחמת תרבות.

הפוסט הזה פורסם בתאריך "לא רק ידען". קישור קבוע.

10 תגובות על לטפל בשליח ולהמשיך לשתות קפה

  1. מאת arabi48:‏

    עמית, תרשה לי לשאול אותך: אז מיהו יהודי?

  2. מאת עמית הצדיק היהודי:‏

    לHieronymus Profanus: אני חולק עליך נחרצות. הגדרת לאום "עברי" דומה לנסיון הכנעני שכשל כישלון חרוץ. אנו יהודים. לטוב ולרע. ישנם יהודים דתיים וישנם כאלה שלא. אתה כמו רבים וטובים וכמו רבים יותר ופחות טובים יוצרים זהות מוחלטת בין הדת ליהדות ולא היא….!!! כאילו אם ליהודי אין דת איננו נחשב כיהודי. אז הדת איננה הלוז של הגדרת היהודי. לא ולא. היא אופציונלית ואפשרית בהגדרה אך לא מחוייבת. היהדות מגדירה את העם היהודי ואת התרבות היהודית. הדת היא חלק מהתרבות. מבחינת הנפח חלק עיקרי, אמנם, אך לא רק. מי שמבין זאת יכול לקבל את הגדרת היהודי כעם ולקבל קיומו של יהודי אתיאיסט, ליברל וחופשי. הגדרת היהודי החופשי היא: יהודי הומניסט וליברל. זהו יהודי החופשי מכבלי הדת, ממוסרות האמונה, מאזיקי הרבנות וההלכה. זהו יהודי עצמאי, גאה בעמו ובמורשתו, מכיר ומבין את החלקים הנאורים כמו גם החשוכים שבמורשתו. יהודי חופשי. לא חילוני. חלוני היא הגדרה דתית שמשמעותה: "לא דתי." אין בהגדרה "חילוני" תוכן חיובי. כלומר מהו אותו חילוני, מה מאפיין אותו, מה תוכנו לא קיים בהגדרת ה"חילוני" אלא בהגדרת ה"חופשי".

  3. מאת שלום על ישראל:‏

    ר' http://www.daatemet.org.il/questions/index.cfm?MESSAGEID=7122
    "ההבדל בין ישראל לגויים במחשבת ישראל, האם פוגע בגויים?"

  4. מאת Hieronymus Profanus:‏

    מאמר חשוב של ירון ידען.בתקווה שיופץ היטב, ייקרא על ידי רבים, יטלטל מעט את הציבור החילוני ןיעורר אותו מתנומתו בנידון.
    רצוי גם שאנשים יידעו כי לא תיתכן במקומותינו הפרדה בין הדת לבין מוסדות המדינה כל עוד אין הפרדה של הדת מן הלאום. לאמור: הלאום: עברי (בהבחנה מהעדה היהודית האתנית-דתית),כשסימני ההיכר המשותפים לקולקטיב זה מתבסס בעיקר על שיתוף הלשון והטריטוריה. זיכרון היסטורי משותף, המתבסס על מקורות ספרותיים, היסטוריים ופולקלוריים המכוננים תרבות לאומית זו סוגייה הנתונה לפירושים לגיטימיים שונים ומנוגדים זה לזה.

  5. מאת arabi48:‏

    בשבילי הגבול עובר קצת קודם. אני בעד להפריד בין דתות למדינה, אך אני בתור אדם ליברלי לא רואה את עצמי תומך באיסור גורף של בתי דין דתיים. כזה חלק מחופש – אדם רשאי להיות איך שהוא רוצה. לשנות את המעמד שלהם – כן. לצםצם את ההשפעה שלהם- גם כן ככל שזה לא פוגע בחופש של מאמינים. אנשי דת שפסקו נגד מכירה או השכרה של דירות לערבים (או לכל קבוצה אחרת) מגעילים אותי. אבל זאת זכותם להגעיל אותי.

    • מאת ירון:‏

      ל arab
      האם קיימת אצלך התנהגות שלא רק מגעילה אותך אלא גם תצא נגדה עד למיגורה וביטולה?
      ירון

    • מאת יאיר:‏

      הבעייה בבתי דין רבניים (או כל תהליך "גישור" אחר שמחויב חברתית בתת-חברה מסוימת) היא שהאדם הפרטי השייך לאותה קהילה לא באמת חופשי לבחור ללכת לערכאות המשפטיות הרגילות המקבילות – פנייה לערכאות תיחשב כבגידה בתת-החברה שממנו הוא מגיע, ותביא לעונשים חברתיים (שעוצמתם תלוי בסוג תת-החברה).

      לכן אין זכות לבתי דין דתיים. יכולים הדתיים לדון בפני עצמם בבתי הדין שלהם בסוגיות שהמשפט לא נוגע להם, אבל אסור בתכלית האיסור לקיים מערכת שיפוט מקבילה דתית. זה סותר את עקרונות השוויון בפני החוק, החופש, והליברליזם. אם יש משהו שהחברה החליטה שחייב להיות מוסדר על פי חוק מסוים, לא יכול להיות שאנשים יחליטו להסדירו שלא על פי חוק זה, ומדינה דמוקרטית ליברלית לא יכולה לחוקק חוק אחד לאנשים מסוג מסוים וחוק אחר לאנשים מסוג אחר.

      להיות ליברלי אין פירושו לתמוך בזכות של כל אדם לעשות כרצונו. אין זכות לאף אדם להפלות אדם בעסקים על שום מינו, דתו, מוצאו, וכן הלאה – זהו חלק מהשוויון, שעומד ביסוד הדמוקרטיה. אין זכות לאף אדם לאסור על אדם אחר לפנות לערכאות המשפטיות – זהו חלק מהליברליזם.

      זכותם של אנשים להגעיל אותנו, אבל אין להם זכות להיות לא-ליברליים. לפחות בחייהם הציבוריים, במישור החוקי והעסקי, הם חייבים לנהוג בכל אדם בשוויון ולכבד את כל זכויותיו כחוק. במקרים קיצוניים שבהם מופר עקרון הצדק או החופש, כגון עשיית עסקים (כולל מכירת דירות) על בסיס גזעני או איסור פנייה לערכאות משפטיות, יש גם לאסור על כך בחוק בבירור, ולהטיל עונשים, ולא רק לגנות את זה חברתית.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>