חזון לחוד וכיבוש לחוד

אם לא יבנו ערים לחרדים הם יכבשו שכונות חילוניות.

המילה "יכבשו" – שיח מלחמתי – בהקשר זה היא של השר אריאל אטיאס, ונאמרה בכנס שערכה עמותת "גשר" בבית גשר בירושלים. במשפט אחד הציב אטיאס את "הבעיה החרדית" במלוא עוצמתה. ועוד החרה הדגיש שהוא בעד מגורים נפרדים בשכונות נפרדות לחרדים, כי הוא לא ייתן לילדיו להיפגש עם צעירים חילונים למפגשים של ההיכרות והחלפת דעות.

נדמה שמדינת ישראל ניצבת בשאלה שמדינת צרפת, בתקופת נפוליון, עמדה בפניה: "האם היהודים מסוגלים למלא כיאות את חובותיהם כאזרחי המדינה?" לשאלה זאת השיב אטיאס ב-לא רבתי.

לא עצם הריבוי הדמוגרפי של החרדים הוא הבעיה אלא ריבוי אזרחים שאינם רוצים להיות אזרחי המדינה למלא את החובות ולקבל את הזכויות כאזרח הנושא אחריות לקידומה, לשגשוגה ולחוסנה של המדינה. הבעיה החרדית לא נוצרה יש מאין או כהמשך טבעי של ההיסטוריה, אלא היא טופחה והתעצמה בזכותה ובסיועה הפעיל של מדינת ישראל, שכיוונה אמנם להיות נאורה, אך במעשיה טיפחה אזרחים שיתנגדו לאותה נאורות ובעצם למדינה עצמה.

והפה שאסר הוא גם הפה שיתיר: יוצרת הבעיה – מדינת ישראל – בכוחה גם לפותרה. הפתרון פשוט: שהמעשים יותאמו למטרות. המטרה של המפעל הציוני הייתה ברורה למייסדים: בית לאומי ליהודים המושתת על נורמות וערכי הנאורות. כלומר, להקים מדינה שהדת היא עניין פרטי של האזרח ולא מעניינה של המדינה. כדי לשמר ולטפח את ערכי היסוד היא התחייבה לחנך את כל אזרחיה לחינוך הומניסטי – לקחת אחריות אזרחית.

אלא שהמדינה המשיכה בהצהרותיה ואילו במעשיה ההפך הגמור לא רק שפיה וליבה לא שווים אלא מנוגדים: הדת היא חלק אינטגרלי מהמדינה, יש מגזרי חינוך המחנכים לערכי הדת, המנוגדים לתפיסה הנאורה. מדינה התופסת בשני קצוות הסותרים זה את זה – המטרה מחד והאמצעים מאידך – תיכשל וסופה שיקום עליה הגולם.

הדבר דומה לכישלון מערכת החינוך.

"הזיווג הזה בין מטרות לאמצעים שאינם שייכים זה לזה מסביר הרבה מן הכישלונות של החינוך במאה העשרים", מסביר צבי לם בספרו "במערבולת האידיאולוגיות" – יסודות החינוך במאה העשרים. כוונתו שמערכת החינוך, מחד, שמה לה למטרה לחנך את האדם לערכי התרבות, להיות אדם משכיל ופתוח כאידיאל שיש לשאוף אליו ומאידך שיטות החינוך הופקו כדי להכשיר אדם למקצוע. חזונו של בית ספר אורט: "ביתם של אנשים יצירתיים, חושבים אכפתיים ותורמים לקהילה ולמדינה" ואילו מעשיו הכשרת התלמידים להצליח בבגרות כאמצעי להיכנס לאקדמיה שיוכלו לרכוש מקצוע.

כיוצא בזה מדינת ישראל. חזונה: "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה".

ומעשיה בפועל ההפך מחזונה.

הפוסט הזה פורסם בתאריך "לא רק ידען". קישור קבוע.

5 תגובות על חזון לחוד וכיבוש לחוד

  1. מאת יואב זלמנוביץ:‏

    האין אתה הופך ונעשה כל מה ומי שאתה מטיף נגדו?
    האם הכח שאתה צובר, לא ברצונך, אולי, לא פועל נגד הרעיון הראשוני שלך ?
    מה מניע אותך נגד הדת והדתיים?האם העובדה שנפלת,בטיפשותך, ברשתם?
    אני שואל כיוון שאתה בפרוש מייצג בדברים רבים את עמדותי והשקפותי.
    שלך
    יואב.

  2. מאת admin:‏

    במקרה לגמרי הפוסט הבא עוסק בנושא זה.

  3. מאת arabi48:‏

    שלום ירון!
    אני עיינתי בבלוג שלך וגם באתר דעת אמת. יש לי שאלה עליך.
    כיצד אתה רואה (אם בככל, כמובן) את אפשרות לשיתוף פעולה עם מגזר הערבי, אשר גם בו צורברת תאוצה השפעה של גורמי דת? האם לדעתך אפשר להתמוקד רק בגורמים יהודיים ולשים בצד את בעיות של אוכלוסיה "מזוהה" עם איסלם?

    • מאת ירון:‏

      עם הערבים, במובן מסוים, יהיה קל יותר לשתף אתם פעולה.
      אני מחפש בנרות כאלה, פניתי לאנשי רוח, מהתרבות הערבית שלהם דעות הומניסטיות, ולא קיבלתי פידבק ראוי לשמו.
      הקוראן והחדית חייבים לעמוד בביקורת התבונה והאתיקה האוניברסלית ולחנך את האזרחים הערבים לכך כפי שגם בתי הספר היהודים צריכים לעשות.
      יש למפלגת אור חבר דרוזי הרואה עין בעין את מטרות המפלגה, והוא סיפר לי שערבים רבים כועסים על המצב שאנשי דת מקבלים כוח וכסף מהמדינה.

      אני פתוח לשמוע הצעות לקדם את ענייננו המשותף.
      ירון

  4. מאת Gil:‏

    אתה צודק. בדומה ליאיר רזק שציין זוהי מלחמה על ערכים בסיסיים ולא עניין פשוט של שיוויון במדינה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>