הסטודנטים כמשל

חוק האברכים הוא סימפטום למשבר החינוך ההומניסטי.

החינוך ההומניסטי נמצא במשבר גבולות עמוק מאוד, ועלינו להציב את הגבולות. הראיה הברורה לכך שהחינוך ההומניסטי במשבר היא עצם העובדה שאין לו מתנגדים. כאילו נהפך לדבר "טוב" שהכול דשים בו עד שאין אסור ומותר, אין טוב ורע, אלא הוא כתר שהכל מתהדרים בו  – וכאן הסכנה לזהותו. אפילו אנשי דת, שהאידיאולוגיה שלהם אנטי הומניסטית במהות ובפועל, לא נרתעים להתהדר בנוצות לא להם – נוצות ההומניזם.

הביטוי למשבר הוא הרצון לתגמל אברכים. ועוד יתירה מכך הסטודנטים מפגינים, ש"גם הם רוצים, בשם השוויון!" שימו לב: הם אינם מתרעמים על עצם העובדה שמדינה הומניסטית רוצה לתקצב אזרחים כדי שיתעבו את ערכיה.

רעה חולה זו מקבלת צידוק בשם "פוסט מודרניזם" על פיו כאילו הכול לגיטימי. הכרת האדם ותפיסתו תמיד באות עם גבולות. איננו יכולים לתפוס דברים ללא גבול. העובדה שהגבולות מטושטשים היא הסיבה שאין להומניזם אנשי חיל המונָעים מתשוקה בוערת למען ההומניזם ואילו הקנאות העיוורת (האמונה) סוחפת את ההמון כי לה גבולות ברורים.

ומהו ההומניזם? הזכות הטבעית של כל אדם, כישות ריבונית ואוטונומית, לחיי יצירה, כבוד, חירות והגשמת מקסימום המשאבים הגלומים בו לאושרו כאן בעולם הזה.

והנה הגבולות:

הזכות הטבעית – מותחת גבול כנגד כל מי שיטען שאין זכות טבעית אלא רק סמכות מחוץ לאדם מעניקה זכויות; מלך, אלוהים, נשיא, הורים.

של כל אדם – העושה הבחנה בין אדם לאדם חצה את גבולותיו המותרים של ההומניזם. מעתה המבחין בין גבר לאישה, בין יהודי ללא יהודי, בין מוסלמי לשאינו מוסלמי, בין נוצרי לשאינו נוצרי, הוציא עצמו מכך ועלינו להילחם נגדו בכל כוחנו.

כישות ריבונית ואוטונומית – אין שום סמכות מחוצה לו.

לחיי יצירה – האוסר על אדם ליצור, ללמוד, להרחיב אופקים, להסתקרן בכל מה שחפץ לבו הוציא עצמו מהומניזם.

 כבוד – הפוגע בכבוד האדם, בביטחונו, ברכושו הוציא עצמו מכלל זה.

חירות – השולל את חירות האדם לתנועה, למחשבה, להבעת דעה, לביקורת.

 והגשמת מקסימום המשאבים הגלומים בו - זוהי השאיפה להכשיר, לחנך ולהעניק את מקסימום הכלים כדי שאדם יוכל להגשים כישוריו לקראת חיים שלמים ומצוינים: הגופניים, השכליים, האמנותיים והמוסריים.

לאושרו .

באין חינוך לערכים אלה, באין חשיבות לטוב ולשלילת הרע – האדם מאבד הכול.

במציאות זו אני נפגש עם מתבגרים ובוגרים שחוזרים בתשובה. הם אומרים: מה החיים אם הכול מותר? כשאני שואל אותם אם זה בסדר להרוג מי שאינו יהודי הם משיבים: כן. אם אלוהים אמר. ממילא אין חשיבות לערך האדם ללא אלוהים, כך הם משיבים. זו התוצאה של חינוך "הכול לגיטימי". הפוסט מודרניזם, מתגאה בליברליות המדומה והעצלנית, ומותיר את האדם חלול וריק שכדי להציל עצמו הוא חוזר לימי החושך של אמונה עיוורת.

עלינו להשיב את קרנו של ההומניזם, לחנך את התלמיד למשמעות של חיים טבעיים, אנושיים, מאושרים, ערכיים והוגנים. להציב גבולות!

או כפי שכתב ניטשה: "הקרבת האלוהים למען האין" היא הרס. עלינו להקריב את אלוהים למען חיים אנושיים מופתיים ונעלים, שלהם גבולות ברורים ונחרצים. ובאופן מעשי לקדם חינוך הומניסטי לכל האזרחים.

הפוסט הזה פורסם בתאריך "לא רק ידען". קישור קבוע.

תגובה אחת על הסטודנטים כמשל

  1. מאת עמית:‏

    אם להשוות לתחום חינוך הילדים הרי שהמצב מקביל: כפי שבעבר היה חינוך קפדן, נוקשה ומסרס כך התפתחה ריאקציה לחינוך "דמוקרטי"-חופש גמור לילד, ההורה הינו חברו של הילד,מגבלות וגבולות כמעט ואין והתוצאה-חורבן נפשם של הילדים. כיום כבר ידוע כי אמנם אין לחזור לימי החינוך הקודם אלא ליצור סינתיזה בין שתי הגישות ולתת לילד גבולות ברורים וחד משמעיים, לחנך באופן אסרטיבי, תקיף הכולל הרבה חום, אהבה וחיזוקים חיוביים.
    כך בדיוק הגישה הדתית מול הפוסט מודרנית (שאינה אלא אנרכיה…) לעומת הגישה ההומניסטית החופשית של האדם הליברלי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>