מקור הסמכות לחיים

לאחר שהרבנים חתמו על הקביעה שאין להשכיר בתים לערבים, נשאלתי האם יש לזה ביסוס במקורות?

 הרהרתי בשאלה וחשבתי לעצמי מדוע חילונים מנסים לברר האם יש מקור בכתבי הקודש לרוע ולגזענות? ונראה לי שמקורה העניין ברצון החילונים להמשיך את "הרומנטיזציה" של התורה, כפי שחונכו בבית הספר. לתלות את הרוע ברבנים ולא ב"ספר הספרים".

אך הנקודה המרכזית שברצוני להעלות כאן היא יסוד המאבק בין הומניסט למאמין. כוונתי בשאלה מהו מקור הסמכות לקביעת אורחות החיים. לשון אחר, על-פי מה אדם מנווט חייו. 

  1. תבונת האדם ומצפונו האישי.
  2. כתבי הקודש.

 הרמב"ם קבע שיש שלושה מקורות להבנת העולם ולקביעת אורחות החיים:

"דעו רבותי, שאין ראוי לנו להאמין [לסמוך ולקבל כמקור סמכות] אלא באחד משלושה דברים:
הראשון [התבונה] – דבר שתהיה עליו ראייה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות; והשני [הניסיון] – דבר שישיגו האדם באחד מחמשת ההרגשות, כגון שידע בוודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד… והשלישי [כתבי הקודש] – דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ומן הצדיקים. וצריך לבעל דעה לחלק [למיין] בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר:  זה האמנתי בו מפני הקבלה [כתבי הקודש], וזה האמנתי בו מפני ההרגשה [הניסיון], וזה האמנתי בו מפני הדעה [התבונה]. וכל מי שיאמין בדבר אחר, שאינו משלושת המינים האלו עליו נאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (אגרות הרמב"ם, אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים).

 המאמינים, על פי רוב, מקור הסמכות שלהם לאורחות חייהם היא סמכות שמחוצה להם: כתבי הקודש, ההלכה, רבנים וכהנה. אצל האתיאיסטים, לעומת זאת, מקור הסמכות להבנתם את העולם, לקביעת אורחות החיים, מוסר, סדר חברתי וצורת משטר – נמצא בתוכם: התבונה והרגש. הנאורות משמעה התעוזה לחשוב. מחלוקת בסיסית זו נוגעת בנושא משונה למדי: האם המיתולוגיה היהודית היא מקור סמכות להבנת העולם ולקביעת צורת משטר וסדר חברתי?

 אלא מתברר שהציבור המעז לחשוב נותן, משום מה, לגיטימיות לאנשים המבטלים את תבונתם ומצפונם מפני מקור סמכות שמחוץ להם. לגיטימיות זו, כאילו כתבי הקודש עומדים בשורה אחת עם התבונה והמצפון, תגרום לכך שהמאמינים ישליטו על כולם את מקור סמכותם.

מטבעו של אדם המבטל עצמו כלפי משהו מחוצה לו שירצה בכל מאודו שכולם ינהגו כמותו. כשהוא פוגש אדם המעז לחשוב באופן עצמאי זה מאיים עליו והוא מגיב באלימות. הוא ינהג בתחבולות כדי להשליט את מקור סמכותו ולבטל את הכלים הטבעיים של האדם: התבונה והרגש. הוא ישתדל להחדיר את אמונתו בצינורות הממסדיים ובכל דרך אפשרית.

 לעומתו, ההומניסט שמקור הסמכות לחייו הוא עצמו, אין לו עניין להפיץ את "משנתו", שהיא טבעית ומובנת מאליה. הוא שלם איתה, כך שאין לו צורך לכפות אותה על אחרים. תופעה זו היא לרועץ בזמנים שאנשים רבים לוחמים בתוקפנות בשאיפה לבטל את החיים הטבעיים של האדם.

 

הפוסט הזה פורסם בתאריך "לא רק ידען". קישור קבוע.

2 תגובות על מקור הסמכות לחיים

  1. מאת עוד חיזוק:‏

    גם אני מחזק את ידיך – דברים טובים מאוד ופוקחים עין וצריך שיהיו.
    כשדור שלם שוכח את דברי הרמבם שלפני שמקשיבים לרבנים יש לחיות לפי השכל וההבנה – צריך שיהיה מי שיזכיר.
    תודה על השיעור

  2. מאת רביב"ש:‏

    ירון, התנועה דלילה (בינתיים) במקום.

    רק רציתי לחזק את ידיך, המשך לכתוב כי דבריך טובים מאוד מאוד.
    ושוב, כדברי רות המואביה (בסילוף מה)
    דרכך דרכי ואלוהיך אלוהי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>