אור ודעת

צעדת המחאה נגד ההשתמטות מצה"ל ראויה במיוחד לאור הסכנות העומדות בפני החברה הישראלית: אויבים מחוץ והשסע המגזרי מבפנים. ובכלל דרישת השוויון היא בסיסית וטבעית ללא צורך בהנמקה נוספת.

אלא שהמפגינים צריכים לעשות ניתוח אמיתי וכן בנוגע לבקשתם המוצדקת. אחד הדברים התמוהים ביותר בבקשת גיוס בחורי הישיבות היא ההתעלמות מתקציבי העתק המוזרמים למערכת החינוך החרדית. בני, שלמד ב"חיידר" עד גיל 11, שינן את דברי החזון-איש: "אין מציאות של דו-קיום בין נאמני התורה הקדושה לבין מדינה חילונית והציונות והיהדות הן צרות זו לזו", וכן את דברי הגר"ח מבריסק: "מטרת הציונות – לא מדינה, אלא עקירת התורה. המדינה אינה אלא אמצעי להגשמת מטרה זו".
יתירה מכך, השיח במערכת חינוך זו הוא מלחמתי וממוקד. מנהל הסמינר לבנות בבני ברק, הרב זאב וולף, שהתייחס לקמפיין על אי גיוס בחורי הישיבות ודבריו פורסמו בעיתון "יתד נאמן" תחת הכותרת "מלחמה בעמלק": "כבר אמר מרן הגרי"ז שהנס של היהדות החרדית שהממשלה עסקה במלחמתה עם הערבים, לולא זאת היו משקיעים את כל משאביהם במלחמה נגד התורה. ייתכן שאחרי חמישים שנות מדינה פקעה סבלנותם והחליטו להילחם בשתי חזיתות (ערבים וחרדים)".
משמע, נושא גיוס בחורי ישיבות הוא רק סימפטום למערכת החינוך החרדית, השוללת את קיומה של מדינת ישראל תחת שלטון דמוקרטי-ליברלי.

וכאן באה תמיהה רבתי, לאלה המבקשים בצדק שוויון בנטל: וכי מה יעשה בחור ישיבה,  שמשחר ינקותו שומע את הוריו ומחנכיו מדברים נגד המדינה הציונית, משתמשים בשיח לוחמני ומגדירים את מנהיגי המדינה כ"עמלק"?

כיצד, שואל אני, יזרע אדם בגינתו זרעי קוץ ודרדר, וכשאלה צמחו במלוא עוקצם ותפארתם יוצא הזורע בכעס ובמחאה נגד הקוצים?

כיצד נבקש לגייס בחור שתבנית הולדתו, הגרסא דינקותא שלו, לתעב את המדינה ומנהיגיה הציונים-יהודים? תנו דעתכם על "הקב"א" הנמוך: יכולות גופניות (אין שיעורי ספורט); אוריינטציה מרחבית (אין שיעורי גיאוגרפיה); חוסר הכרת התנועה הציונית (לא לומדים היסטוריה); חוסר המוטיבציה לעצמאות ריבונית ליהודים (מחנכים אותם שיבנה וחכמיה תיתכן בכל מקום בעולם); אי קבלה את מדינת ישראל כדמוקרטית (אינם לומדים אזרחות)… כל אלה חוברים יחדיו למציאות כמעט בלתי אפשרית לגיוס נורמאלי לצה"ל. במצב זה נראה שאין הנזק שווה את התועלת:

"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם נאור וְאֶת דָּתֵי המדינהְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַצה"ל אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".

כדי ליישם גיוס אמיתי ושוויוני עלינו להתחיל מיסוד הבעיה – "החינוך" – ופתרונה, קרי ביטול מגזרי החינוך העצמאיים, הפסקת תזרים הכסף למוסדות העוינים את הדמוקרטיה, הנאורות ומדינת היהודים החפצה להתקיים על יסודות ההומניזם.

דברים כאלה כתבתי לפני שמונה שנים, והנה איננו לומדים דבר וממשיכים לעסוק בקליפת העניין במקום במהותו.

מחנכת כיתה י"ב ביקשה ממני לשוחח עם תלמידיה בשיעור חברה. העליתי בפני התלמידים את השאלה, מה ההבדל בין שכנים חרדים לערבים.

נשמעו דעות מגוונות, והדומיננטית שבהן ביטאה חרדה מערבים והובילה את התלמידים למסקנה שזה לגיטימי לא להשכיר דירות לערבים. "זאת לא גזענות", נימקה אחת התלמידות, "זו חרדה מפני אויבים הקמים עלינו". הלהט של טענה זו היה כל כך חזק שלא ניסיתי לטעון טענה רציונאלית, למשל שאם החרדה היא מפני אויב, הרי שבאותה מידה אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ועלינו לגרש את הערבים גם מעכו, נצרת, יפו וחיפה. כלומר גם לשיטתה הימנעות מהשכרת דירות אינה פותרת את הבעיה.  אך ניחשתי שדברי יפלו על לב ערל.

ומהו הלב הערל? התבנית החינוכית המושרשת בלב האזרח הישראלי-יהודי: בכל דור ודור באים עלינו לכלותנו. בעבר אלוהים הציל אותנו מידם והיום זה צה"ל ומדינת ישראל. העתיד, כך חושבים התלמידים, הוא חלק מהעבר "המפואר": הגויים שונאים אותנו, ובלשון חז"ל, "בידוע שעשיו שונא ליעקב". הנחה מיסטית זו מוטמעת באופן מודע ובוטה במערכת החינוך של ימינו.

המתבונן ברפרוף על טקסי בתי הספר והטיולים לפולין יראה את עמוד השדרה היהודי, את התבנית המתקבעת מילדות בלב האזרח היהודי: פרעה רצה להעבידנו, המלכים הגדולים של אשור ובבל להורגנו, היוונים, הרומאים, הנוצרים, השואה ובימינו הערבים, כולם רוצים לכלותנו. תבנית זו נשארת לעד בלב היהודי, ורק האויבים מתחלפים. המושגים עשיו, עמלק, המן הצורר, פרעה הרשע בנויים היטב ואליה נכנסים האויבים המתחדשים. כך אדום הוא עשיו והרומאים והנוצרים גם הם עשיו.

ומה עושים בני האדם כשנפגשים עם מציאות שונה מהתבנית להם מורגלים? הם משנים את המציאות או מתאימים אותה לתבנית שבלבם. רק יחידים יש ביכולתם ליצור תבנית מחודשת כשהם פוגשים במציאות חדשה.

וכאן המקום של מנהיג אמיתי – מנהיג המוביל את הציבור לסכמות מחודשות ונשגבות. היהודים, ברובם, לא השכילו ליצור את התבנית המחודשת של היהדות הנאורה. הם עדיין שבויים בתפיסה עתיקה "הכול באים לכלותנו", ועלינו לשמור את הישן. מנהיג משמעותי צריך לנער את התפיסות האלה ולהצליח ליצור סכמה נאורה ליהודים: יהודים החושבים בצורה אנושית ולא מיסטית; כאלה שחושבים לקידום עתידם ולא לשימור הישן.

כפי שאמר תומס ג'פרסון: דמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד. דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; ההתמכרות לעבר חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה.

כאברך תמים באתי להתגורר בישוב רכסים כדי ללמוד תורה. עשיתי זאת בשביל עצמי, כדי לחיות חיים עם משמעות. התפיסה שהנחתה אותנו הייתה שהסביבה, שאינה מכירה תכליתה ויעודה, חיה חיי הבל המשרתים את העולם, כלומר את תלמידי החכמים שהם העולם, בהתאם לכתוב בהקדמת הרמב"ם למשנה: "אלמלי השוטים [החילונים] היה העולם חרב… תכלית כל מה שבעולם הוא איש שלם כולל החכמה והמעשה [אברכים] כמו שביארנו… בצדק אמרו [חז"ל] אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מארבע אמות של הלכה". הכרה זו, שאברך מקיים את העולם, והשוטים (החילונים) הם משרתיו, גורמת בין השאר לחרדים רבים להופיע בישיבה רק כשפקחים מגיעים לישיבה ולהונות את המדינה בחדווה ובהתנשאות.

כעבור עשר שנים המה בניין המגורים מתינוקות של בית רבן, שנזקקו לבניית גנים וחדרי לימוד. והם, שנעשו תיישים, החליפו את ראש המועצה החילוני בראש מועצה חרדי, והחילונים המעטים שנותרו במקום נזקקים להסעות כדי ללמוד מחוץ לרכסים. לאחר שרכסים ממשה את יעודה, וכדרך יצר האדם לשלוט ולהתרחב, במסווה של מימוש תכלית העולם, התבקשתי לעבור ללמוד בטבריה ולאחר מכן גם ללמד שם. הקמנו גרעין של כולל, כמוסד המושך אברכים צעירים מבני ברק וירושלים להתגורר בדירה רחבה עם מלגה כפולה.  המטרה ידועה, לא תמימה: טבריה צריכה להיות עיר הקודש כבימי קדם. המארגן פרסם מודעות בעיתונות החרדית: "מתקבלים אברכים מעולים בלבד, כולל פעילות ומגורים במקום, תנאים טובים פלוס השתתפות בשכר דירה". 

כך הוחלף בית ספר יסודי בטבריה (שבו למדתי בילדותי) והפך לישיבה. וכך הופיעו דרישות לאוטובוסים של קווי מהדרין, נסגרו חנויות שמכרו אוכל לא כשר  והוסתרו בובות "לא צנועות" בחלונות ראווה. זה יכול להתבטא גם בביטול הצגות תיאטרון, ביטול ראיונות באירועי תרבות ועוד כהנה וכהנה.

רכסים וטבריה הם דוגמאות ל"כיבוש הטבעי". השיטה פועלת בצורה דומה ברחבי הארץ כבר שנים: מקימים ישיבה או כולל במקום חילוני, באופן טבעי, בגלל מצוקת דיור באזורים חרדיים, באים לגור שם כמה משפחות חרדיות, ותוך עשר שנים הומה המקום מתינוקות והשאר הוא היסטוריה חילונית.

לאחר שהרציתי בכפר יונה, ב- 23 בדצמבר 2010, ניגש אליי תושב המקום ושאל: "עם הריבוי הטבעי שלהם ורצונם, התמים כביכול, "להביא שלום לעולם" – הכיצד נצליח להתגבר על זה? זה נשמע כגזירה שלא נוכל להתגונן בפניה." השבתי: "אם אין קמח [כסף] אין תורה" – הפרדת דת ממדינה – ביטול הרבנות הראשית וביטול מערכת החינוך העצמאית – תנצח את אמונות ההבל המתנשאות על התבונה והנאורות. ההבנה שאנחנו במלחמה תגרום לתושבי כפר יונה לעמוד כחיילי הנאורות מול הגזענות. ללא מורא, עם תחושת שליחות, ניתן לבטל את המזימה של הקמת בית ספר חרדי בכפר יונה.

כשהחילונים יגדירו גם הם את המצב כמלחמה – כפי שהחרדים הגדירו זאת מאז ראשית התנועה הציונית – הם יצליחו! כי להם הכוח, התבונה, הצדק, השוויון והרצון הטוב.

כשמדובר בבעיית הגבולות של ישראל, איני משייך עצמי לדוקטרינה פוליטית שמאל/ימין. השאלה שמטרידה אותי בנושא זה היא איך ייתכן שאדם ירצה דבר אחד והלכה למעשה יפעל בניגוד לרצונו; איך ייתכן שהיהודים רוצים בית לאומי לקבוצה אתנית יהודית ובפועל שולטים על עם אתני אחר שמחליש את ההגמוניה היהודית? התשובה לכך נובעת מאי הבהירות של מטרת הבית הלאומי שהקימו היהודים. כשאין מטרה חדה ומובחנת, התוצאות מבולבלות והאזרחים חסרי מוטיבציה לשומרה.

המטרה הלאומית, כפי שהגדירו אותה רוב המייסדים היא מדינה עצמאית, כלומר טריטוריה מסומנת שבה הקולקטיב היהודי יוכל ליישם את שאיפותיו, חירותו, כבודו, ביטחונו ותרבותו באופן עצמאי ללא תלות באחרים. הנה כך כתב פינסקר: "לא אל ארץ 'קודשנו' עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם אל ארץ שלנו. אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת ארץ". משמע, רצוננו בכברת ארץ להגשים שאיפות קולקטיביות של היהודים.

לו הייתה מטרתנו להקים לאום חדש "ישראלי" ולהיות אימפריה ישראלית הכובשת והופכת את התושבים הכבושים לישראלים, אזי הייתה התאמה בין המטרה למעשים. אך כשהמטרה להקים בית לאומי ליהודים, השתלטות על בני לאום אחר, מבלי להתכוון להופכם ליהודים, זהו דבר והיפוכו. ולעולם כשהמטרה והמעשים אינם תואמים, ובמקרה זה מנוגדים, הסוף הוא כישלון מוחלט.

אם כך נשאלת שאלה נוספת: מדוע התערפלה המטרה והיטשטשה בקרב היהודים החפצים בבית לאומי? התשובה נעוצה בזרמים היהודים שתפסו "טרמפ" על הלאומיות כקרדום להגשים שאיפות דתיות. כלומר מטרתם היא קיום הדת כמאחד את הקולקטיב ולא הגורם הלאומי שמקורו מודרני ונאור.

בציבור היהודי בישראל נאבקים שני כוחות המנוגדים זה לזה. שני הפכים במטרות ובבסיס הרעיוני. הזרם הלאומי שהדת משנית לו והזרם הדתי שהלאומיות קרדום עבורו. הסיבה  שידם של הזרמים הדתיים על העליונה משום שמטרתם ברורה להם והם בעלי מוטיבציה גבוהה ליישמה. כי תמיד תמצא מוטיבציה גבוהה כשהמטרה ברורה ונהירה.

ואילו  לזרם הלאומי-יהודי המטרה אינה ברורה ולכן הוא חסר מוטיבציה. הוא לא סימן את גבול הקולקטיב, טריטוריאלית, אידיאולוגית או תרבותית. אין לו את הבעד והנגד, הרע והטוב. כשרק צד אחד מטרתו ברורה לו הרי שבסופו של תהליך הוא ישתלט. זרם יהודי-דתי זה, שמטרתו ברורה אינו בוחל בשליטה מוחלטת על קבוצות קולקטיביות זרות והוא יעמיד להם תנאי להיות תושבים אבל לא אזרחים. כי מטרת הדת ליישם את ציוויי הדת גם על חשבון הלאומיות החדשה. ולהם ברורים הגבולות הטריטוריאליים, האידיאולוגיים והדתיים.

למסקנה זו, שהלאומיות החילונית והדת צרות זו לזו, ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת, הגיע מראשית דרכו מנהיג הכיפות הסרוגות, רב צבי נריה ז"ל. דווקא הוא כדתי ידע ולא חשש לבטא את הפער הנעוץ בין שתי האידיאולוגיות בזרמים היהודים החיים בישראל: "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים [כוונתו למייסדי המדינה החילונים, י"י], באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה [...] בלי אורה של תורה אי אפשר לקנות את הלאומיות הטהורה שנאותה לגוי קדוש." [ערוץ 7, דברים לזכרו של משה צבי נריה].

בהגדרתו של צבי נריה מבוטאים ה"בעד ונגד": מצד אחד התנגדות מוחלטת ללאומיות החדשה ובלשונו "המזויפת" ומצד שני בעד "לאומיות טהורה" שמשמעה "אורה של תורה" כלומר יישום הדת. הזרם הדתי לא יחשוש לשים גבולות ולא ייתן לשום זרם ציוני נאור לחדור למערכת החינוך שלו, למפלגות שלו (במפלגות הדתיות יהיו רק נציגים דתיים) ואפילו לא למסלול הצבאי כדוגמת ישיבות הסדר. דברים אלה באו לידי ביטוי לאחרונה בדברי הרמטכ"ל שהביע תמיכה במסלול הצבאי של ישיבות ההסדר: "הם [בני הישיבות] יודעים מאין באנו, על מה אנו נלחמים ולמען מה".

לעומת מנהיגי הדת, שהגדירו את הבעד ובמיוחד את הנגד, לא נמצא מנהיג לאומי יהודי שידע לסמן את הבעד והנגד של הלאומיות היהודית. לא שמעתי מי ממנהיגי הציונות שיאמר: האידיאולוגיה הדתית ומשיחיותה תביא את הציונות לבאר שחת ולמגמות גזעניות ועוולות המתוארות בתנ"ך. עלינו, כיהודים נאורים, לדחוק לפינה זרמים דתיים ולא לאפשר להם כוח במוסדות המדינה, במערכת החינוך, בצבא… אלא אם יהיו שותפים למטרה המוגדרת "בית לאומי ליהודים על בסיס ערכי הנאורות. כשהאזרחים הישראלים יפנימו את מטרת העל של הציונות, המטרה תהיה מובחנת וברורה עם דגש על הבעד והנגד, הרצון לתחום את כברת הארץ ולהציב גבול פיזי, תבוא מרצון ומתוך מוטיבציה לממש את המטרה. כי שאין מטרה מובחנת המוטיבציה הולכת ונחלשת.

לאחר שהרבנים חתמו על הקביעה שאין להשכיר בתים לערבים, נשאלתי האם יש לזה ביסוס במקורות?

 הרהרתי בשאלה וחשבתי לעצמי מדוע חילונים מנסים לברר האם יש מקור בכתבי הקודש לרוע ולגזענות? ונראה לי שמקורה העניין ברצון החילונים להמשיך את "הרומנטיזציה" של התורה, כפי שחונכו בבית הספר. לתלות את הרוע ברבנים ולא ב"ספר הספרים".

אך הנקודה המרכזית שברצוני להעלות כאן היא יסוד המאבק בין הומניסט למאמין. כוונתי בשאלה מהו מקור הסמכות לקביעת אורחות החיים. לשון אחר, על-פי מה אדם מנווט חייו. 

1. תבונת האדם ומצפונו האישי.
2. כתבי הקודש.

 הרמב"ם קבע שיש שלושה מקורות להבנת העולם ולקביעת אורחות החיים:

"דעו רבותי, שאין ראוי לנו להאמין [לסמוך ולקבל כמקור סמכות] אלא באחד משלושה דברים:
הראשון [התבונה] – דבר שתהיה עליו ראייה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות; והשני [הניסיון] – דבר שישיגו האדם באחד מחמשת ההרגשות, כגון שידע בוודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד… והשלישי [כתבי הקודש] – דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ומן הצדיקים. וצריך לבעל דעה לחלק [למיין] בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר:  זה האמנתי בו מפני הקבלה [כתבי הקודש], וזה האמנתי בו מפני ההרגשה [הניסיון], וזה האמנתי בו מפני הדעה [התבונה]. וכל מי שיאמין בדבר אחר, שאינו משלושת המינים האלו עליו נאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (אגרות הרמב"ם, אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים).

 המאמינים, על פי רוב, מקור הסמכות שלהם לאורחות חייהם היא סמכות שמחוצה להם: כתבי הקודש, ההלכה, רבנים וכהנה. אצל האתיאיסטים, לעומת זאת, מקור הסמכות להבנתם את העולם, לקביעת אורחות החיים, מוסר, סדר חברתי וצורת משטר – נמצא בתוכם: התבונה והרגש. הנאורות משמעה התעוזה לחשוב. מחלוקת בסיסית זו נוגעת בנושא משונה למדי: האם המיתולוגיה היהודית היא מקור סמכות להבנת העולם ולקביעת צורת משטר וסדר חברתי?

 אלא מתברר שהציבור המעז לחשוב נותן, משום מה, לגיטימיות לאנשים המבטלים את תבונתם ומצפונם מפני מקור סמכות שמחוץ להם. לגיטימיות זו, כאילו כתבי הקודש עומדים בשורה אחת עם התבונה והמצפון, תגרום לכך שהמאמינים ישליטו על כולם את מקור סמכותם.

מטבעו של אדם המבטל עצמו כלפי משהו מחוצה לו שירצה בכל מאודו שכולם ינהגו כמותו. כשהוא פוגש אדם המעז לחשוב באופן עצמאי זה מאיים עליו והוא מגיב באלימות. הוא ינהג בתחבולות כדי להשליט את מקור סמכותו ולבטל את הכלים הטבעיים של האדם: התבונה והרגש. הוא ישתדל להחדיר את אמונתו בצינורות הממסדיים ובכל דרך אפשרית.

 לעומתו, ההומניסט שמקור הסמכות לחייו הוא עצמו, אין לו עניין להפיץ את "משנתו", שהיא טבעית ומובנת מאליה. הוא שלם איתה, כך שאין לו צורך לכפות אותה על אחרים. תופעה זו היא לרועץ בזמנים שאנשים רבים לוחמים בתוקפנות בשאיפה לבטל את החיים הטבעיים של האדם.