מדור עיתונאות דת ומדינה

זהירות, תיאולוגיה חילונית / רחל אלבוים-דרור

רחל אלבוים-דרור | זהירות, תיאולוגיה חילונית - הארץ - 27.11.09

אף על פי שרוב האוכלוסייה היהודית בישראל היא חילונית, ולכאורה אין להבטחת האל לאברהם בברית בין הבתרים משמעות פוליטית בעבורה, דומה כי להבטחה האלוהית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" עוצמה קדמונית, לרוב בלתי מודעת אולם עמוקה מאוד, הפועלת את פעולתה על רוב הישראלים. השפעת ההצדקה הזאת על האוכלוסייה החילונית עולה בעוצמתה הרגשית עשרת מונים על כל ההצדקות האחרות לבעלות על ארץ ישראל. תופעה זו מגלה את אחת מסתירות היסוד של החברה הישראלית, המלווה את התנועה הציונית מאז ראשיתה.

פרדוקס מעין זה אינו ייחודי לנו; אפשר למצוא אותו בחברות רבות. אולם לנוכח המצב הגיאו-פוליטי של ישראל והרכב אוכלוסייתה, במקרה הזה הוא טומן בחובו פוטנציאל הרסני. ובשל העובדה שהדיון הציבורי בתהליכים אלה מועט מאוד - הוא מוגבל לאקדמיה בלבד - רבים בציבור החילוני אינם מודעים כלל לתיאולוגיה הפוליטית שלאורה הם פועלים.

מושג הארץ המובטחת מכוח עליון סתר להלכה את ערכי התנועה הציונית, שברובה היתה תנועה לאומית חילונית מודרנית. אולם מאידך גיסא, הלאומיות החילונית של הציונות ושל מדינת ישראל כוללת יסודות דתיים-משיחיים, בין מודעים ובין שאינם מודעים, ושימושי הלשון העברית מספקים דוגמאות בשפע לכך (לישראל, למשל, "עולים" וממנה "יורדים").

על הפוטנציאל התיאולוגי החבוי בלשון העברית, וסכנותיו, כבר עמדו בזמנם מרטין בובר וגרשם שלום. שאלות אלו הטרידו מאוד מקצת מאנשי הרוח של התנועה הציונית. כך, למשל, טען אליעזר בן-יהודה, שזכותנו על הארץ היא זכותם של מהגרים - המהגר הראשון היה אברהם אבינו, שבא מחרן. רוב אוכלוסיית העולם, הוסיף, היו מהגרים, ואין עובדה זו פוגעת בזכויותיהם הלאומיות. הנה, קנדה ואוסטרליה יושבו בידי מהגרים אנגלים, שנהפכו לאוסטרלים ולקנדים בזכות עצמם.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לעומת זאת, סבר, שזכותנו על הארץ היא זכות של כובשים: בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון כבשו את הארץ, וכך זכינו בה; אחר כך היא נלקחה מידינו בידי כובשים אחרים. הנהגת התנועה הציונית מצדה דיברה בשם זכותנו ההיסטורית והזכות להגדרה עצמית; הרצל ביקש לגיטימציה מן המעצמות וגושפנקה של החוק הבינלאומי.

אולם, כאמור, תחושת הזכות העמוקה ביותר, שורשיה נטועים במישור אחר. "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" הוא קול קורא בעל עוצמה תיאולוגית-פוליטית הכובשת חילונים רבים. העניין הזה מסביר הרבה תופעות בחברה הישראלית החילונית, כמו ההתלהבות של אנשי רוח מן השמאל ושרים במפלגת העבודה מרעיון ארץ ישראל השלמה; הפערים בין המדיניות הממשלתית המוצהרת בקשר להתנחלויות לבין ההתנהגות בפועל; היחס הוותרני לחרדים, הן בכל הנוגע לשירות בצבא והן במתן הקצבות לחינוך החרדי למרות הסירוב להנהיג לימודי ליבה.

שכן מעבר לדיונים הפוליטיים ולשיקולים החברתיים, פועלים בחברה הישראלית החילונית רגשות דתיים ומיתיים מודעים ותת-מודעים שעוצמתם גדולה, הקשורים לפעמים גם לרגשות אשמה. רגשות ומחויבויות אלה באים לידי ביטוי גם בפעולות הביורוקרטיה הממשלתית, שלפעמים מכשילה, דוחה וממסמסת את המדיניות הממשלתית שהיא אמורה לבצע. התוצאה היא, שלל הצהרות מדיניות שאין כל כוונה לבצען, אלא אם כן ארצות הברית ומדינות אירופה יגבירו את לחצן. כך ניתן לחיות בבועה ישראלית נוחה ברמה אחת, ולפעול למעשה בכיוון הפוך ברמה אחרת.

בימים אלה מתנהל פולמוס על רעיון "חינוך המורים על ידי אנשי צבא" כדי להעלות את המוטיווציה לשירות צבאי (רעיון דומה שימש את פרוסיה כשהוחלט בה על חינוך חובה לכל: מאחר שלא היו די מורים זמינים למשימה זו תיפקדו אנשי צבא כמורים, בעיקר הסמלים הנכים). תוכנית זו של שר החינוך חושפת את המחדל החינוכי הבסיסי של מערכת החינוך הישראלית: בוגרי בתי הספר התיכוניים אינם זוכים לחינוך לאומי, המבוסס על המסורת התרבותית היהודית ופניה השונים והמשתנים.

המחשבה שעל ידי אינדוקטרינציה פוליטית כזאת או אחרת אפשר לחנך את אזרחי העתיד במדינה דמוקרטית, בטעות יסודה. בלא שורשים איתנים בתרבות היהודית והכללית ודיון ביקורתי בדעות השונות, לא נצליח לחנך לסולידריות לאומית ולא יקום לנו דור בעל השקפת עולם ישראלית הנובעת מתוך ידע וערכי-רוח ביקורתיים, המבקשים לבנות חברה שוויונית וצודקת יותר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

הכותבת היא פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית