מפלגת אור בתקשורת

הבחירה, התקווה והעתיד לפי סובול

  • Print

מפלגת אור - הבחירה, התקווה והעתיד / יעקב סתר, יהדות חופשית 28, סתיו 2008 

שלום, יהושע, קודם כל אני רוצה להביע את שמחתי על הצטרפותך למפלגת אור.  אתה אדם מוכר ובלתי מזוהה מפלגתית, מה גרם לך להתגייס לפעילות שהיא מחוץ למגרש הטבעי שלך?

סובול: סקרי דעת קהל מגלים שרוב הנשאלים מביעים אי אמון במערכת הפוליטית. שניים מכל שלושה ישראלים אינם מזדהים אף עם אחת מהמפלגות הקיימות. ההצבעה בבחירות האחרונות גם היא הצביעה על משבר אמון חריף בין בעלי זכות הבחירה לבין המפלגות הקיימות. הליכוד התפרק לשתי מפלגות. מפלגת העבודה גם היא נשברה לשני חלקים. במרכז הבמה הופיע גוף חסר זהות ברורה בשם "קדימה" שמשך אליו מצביעים תועים מהעבודה, מהליכוד ומ"שינוי" שהתנדפה, אחרי שבבחירות שקדמו לאחרונות גרפה חמישה עשר מנדטים!  מצביעים צעירים רבים חמדו לצון והצביעו בעד מפלגת הגמלאים, שתוך חצי קדנציה הספיקה להתפורר. התמונה הזו מציגה מערכת פוליטית מבולבלת ומבלבלת, מסוכסכת עם עצמה ואובדת דרך. הייאוש מתפקוד המערכת הפוליטית הוא מצב מסוכן בדמוקרטיה. הוא עשוי להוליד כמיהה ל"איש חזק" שישים קץ לאנדרלמוסיה ולדמוקרטיה, שכביכול חוללה אותה.

לאמיתו של דבר לא הדמוקרטיה גרמה לכאוס הפוליטי הקיים. גרמו לו המפלגות שנשארו דבוקות לתפיסות ולעמדות שאינן רלוואנטיות עוד למציאות הישראלית המשתנה במהירות. במצב הזה עומדות בפני האזרח שתי אפשרויות: להתמכר לייאוש ולהפנות עורף לפוליטיקה, או להתגייס לתיקון המערכת הפוליטית המקולקלת. אני מאמין שהתיקון עדיין אפשרי, ולכן התגייסתי לפעילות פוליטית ישירה.

האם אתה רואה בזה צעד של אומץ לב אישי ופוליטי? מה היו התגובות שקיבלת מקרוביך וידידיך על הצעד הזה?

סובול: אין צורך באומץ לב כדי להתגייס לפעילות פוליטית בישראל. כל מה שדרוש הוא ייאוש אמיתי מהמצב הקיים והכרה בצורך ובאפשרות לתקנו. חברים וידידים עודדו אותי לפעול, והביעו נכונות לסייע ולהצטרף לפעולה.

מה אתה אומר לאזרח ספקן שטוען שאין למפלגה כמו אור סיכוי לשנות את המצב?

סובול: אומר לו שהסיכוי לשנות את המצב תלוי רק בו. עוד אומר לו: אם אתה שומע את צלצול פעמוני האזעקה, אל תשאל למי הם מצלצלים, כי לך הם מצלצלים. ועוד אוסיף ואומר לו: אם אינך שומע את צלצול הפעמונים, לך לרופא אוזניים.

איזו גישה צריכה מפלגת אור לנקוט כלפי היהדות האורתודוקסית  ואלו "דרישות" לגיטימי להפנות אל המפלגות הדתיות בכנסת ואלו לא?

סובול: כיוון שמפלגת אור תובעת את הפרדת המדינה מן הדת, גישתה ליהדות האורתודוקסית צריכה להיות כאל שותפים פוטנציאליים למאבק הזה. הם עדיין אינם תופסים שהמאבק הזה צריך להיות גם המאבק שלהם, אם אכן טובת הדת לנגד עיניהם. שישים שנה של השלטת הלכות הדת על חיי האישות במדינת ישראל באמצעות מנגנוני הכפייה של המדינה גרמו נזק רב לדת, ולא רק לאזרחים ישראלים וליחסם לחוקי המדינה. הלכות דתיות שמצמידות לבני אדם תוויות של "כהן", "ממזר", "גרושה", "עגונה", "יבם" וכיוצא באלה, אינן אומרות דבר וחצי דבר לאדם החופשי. כתוצאה מכך אזרחיות ואזרחים חופשיים שחוקי המדינה מנסים לאכוף עליהם הלכות דת שפוגעות בזכויות האדם והאזרח שלהם, מחפשים על כורחם ומוצאים דרכים רבות ושונות לעקוף את אכיפת חוקי ההלכה באמצעות חוקי המדינה. כתוצאה מכך התפתחה בישראל תרבות שלמה של זלזול בחוקי המדינה מחד גיסא, ואיבה ליהדות האורתודוקסית מאידך גיסא. זו האחרונה נתפסת בצדק על ידי האזרח החופשי כשותפה לדבר העבירה של כפיית הלכות הדת בכוח חוקי המדינה,. כיוון שאכיפת חוקי הדת על ידי המדינה מחייבת קיום מנגנון אכיפה ופיקוח בדמות הרבנות-מטעם ובתי הדין הרבניים שניזונים מתקציבי המדינה, הדת נתפסת כעבריין כפייתי, שהמניע לעבריינותו הוא רדיפת בצע ושררה. לכן הפרדת המדינה מן הדת תיטיב הן עם המדינה, הן עם הדת. את הדברים האלה יש להבהיר לציבור היהודי האורתודוקסי, ויש להופכו במידת האפשר לשותף במאבק לסקולריזציה של המדינה, כנהוג בכל הדמוקרטיות המערביות. 

מפלגת אור מודאגת מקריסת הישראליות החילונית והיסחפותה במדרון הרבני,  מה צריכה לדעתך המפלגה לעשות כדי לעצור את הסחף הזה?

סובול: מפלגת אור צריכה לרכז את כל כוחה ומִרצה בפעולה להפרדת הדת מהמדינה במסגרת המאבק לחקיקת חוקה לישראל. חוקה כזו חייבת להתבסס על אמנה חברתית שתגדיר את חובות המדינה לאזרחיה - לכל אזרחיה, בלי הבדל מוצא אתני, דת ומין. אזרח הוא אזרח הוא אזרח. אשר לקריסת החילוניות, זו אינה תופעה חד סיטרית. צעירים רבים במגזר החרדי והדתי משתחררים מכבלי הדת ויוצאים לחופשי. התופעה הזו אינה חדשה. היא מלווה את הקיום היהודי בעת החדשה, והיא מתפתחת והולכת גם בישראל. אלא שבניגוד ליחסי הציבור הקולניים שהתקשורת עשתה ועושה עדיין ל"חזרה בתשובה", תופעת היציאה לחופשי נעשית בצִנעה, והרחק מזרקורי המדיה. יש להקדיש מחקר לממדי היציאה לחופשי במהלך שישים שנות קיום המדינה. אלמלא תופעה זו, היו החרדים מהווים רוב בישראל מזה שנים. עובדה היא כי למרות הריבוי הטבעי הגדול השורר בחברה החרדית-דתית, ייצוגם הכולל של אזרחי המדינה החרדים והדתיים לא השתנה באופן מכריע במהלך שישים שנות קיום המדינה. העובדה הזאת אומרת דרשני.

מפלגת אור קמה מתוך תחושה שהזמן דוחק ואינו פועל לטובת ישראל דמוקרטית וחופשית, מה דעתך בעניין, האם גם אתה סבור שהזמן פועל לרעתנו?

סובול: הזמן אינו פועל לטובת ישראל דמוקרטית וחופשית, בעיקר משום שזכויות האזרחים הערבים עדיין אינן משתוות, למעשה, לזכויות האזרחים היהודים. עצם הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית מכילה סתירה פנימית וערפול מושגי. המונח "יהודי" רחוק מלהיות חד משמעי, ובקרב המתקראים יהודים אין שום הסכמה על הגדרתו. בני הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות הגדולות בארה"ב מגיירים ומספחים אליהן יהודים שהרבנות הישראלית איננה מכירה ביהדותם, וריבוי נישואיהם של יהודים ויהודיות חילוניים בפזורות היהודיות הגדולות עם בני זוג חילוניים שאינם יהודים, מביא דור שני ושלישי של צאצאים, שרבים מהם רואים עצמם כיהודים ואחרים רואים עצמם כיהודים-צרפתים או יהודים-אמריקנים או יהודים-רוסים, וכל ניסיון לכפות עליהם הגדרות רבניות רק מעורר אצלם גיחוך.  אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא שמדינה חייבת להעניק לכל אזרחיה דבר אחד בראש ובראשונה: אזרחות. אם המדינה היא דמוקרטית, היינו: שהיא שואבת את ריבונותה מריבונותו של העם, הרי המדינה הישראלית שואבת את ריבונותה מכלל אזרחיה שמהווים את העם הישראלי, שהמדינה הישראלית, למרבה בזיון וקצף, עדיין לא הכירה בעצם קיומו. כל עוד המדינה הישראלית איננה מכירה בריבונותו של העם הישראלי על כל מרכיביו האתניים, הדתיים והחילוניים, לא ברור איך היא יכולה להגדיר עצמה כדמו-קראטית, כאשר הדמוס, הוא העם שמעניק לה את ריבונותה, אינו מוכר על ידה כעם אחד, אלא כקבוצות מיִגזריות שאינן שוות זכויות וחובות. לכן אני טוען שמדינת ישראל בהווה היא מדינה מיגזרוקרטית. התפתחותה של המיגזרוקרטיה הישראלית גוזרת כליה על אחידותה של המדינה, ואם לא תוחלף בדמוקרטיה אמיתית - סופה לגרום להתפוררות המדינה לקאנטונים מגזריים בדלניים שיתבעו לעצמם אוטונומיה בתחומים שונים של החיים. כל מי שהמשך קיומה ופיתוחה של המדינה הישראלית יקר לו, כל מי שהישראליות יקרה לו, חייב להתגייס למאבק על הגדרת האומה הישראלית על כל מרכיביה כמקור ריבונותה של המדינה הישראלית, כשם שהאומה האמריקנית על כל מרכיביה היא מקור ריבונותה של ארה"ב, וכשם שהאומה הצרפתית על כל מרכיביה (כולל היהודים הצרפתים) היא מקור ריבונותה של הרפובליקה הצרפתית.

מפלגת אור אינה מזוהה לא עם השמאל ולא עם הימין ותומכיה באים מכל קצות הקשת הפוליטית, ואפשר שחבריה יצטרכו אולי להתפשר על חלק מעמדותיהם הקודמות  - מהו למשל טווח הפשרות האישי שלך, שתהיה מוכן למתוח כדי לקיים מפלגה כמו שלנו. ומהו לגביך ה"ייהרג ובל יעבור"?

סובול: בשבילי העיקרון שבלעדיו אין הצדקה למפלגת אור הוא עקרון שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחי המדינה בלי יוצא מהכלל, ודרישה לביטולו של כל חוק שמאפשר אפליה בין אזרח לאזרח עקב מוצאם השונה או דתם השונה או כל שוני זהותי אחר.

אומרים עלינו שאנו מפלגה ממוקדת-מטרה, מפלגה של נושא אחד, מהי תגובתך לאמירה זאת?

סובול: למפלגה של נושא אחד אין זכות קיום, ולא הייתי נותן לה את קולי. המצב הישראלי טעון תיקון בכמה תחומים, ומצעה של מפלגת אור חייב להתייחס לתחומי הכלכלה, החברה, החינוך, העבודה, השכר, השיכון והבריאות באותה מידה של העמקה שיקדיש לשאלות חקיקה, ביטחון, יחסי הון-שלטון-ועיתון כמו גם ליחסי דת ומדינה.
ההפרטה הפרועה שהתרחשה פה ביוזמת ממשלות ישראל בעשור האחרון, ואשר את שורשיה יש לחפש ביחסים שבין ההון לשלטון, יצרה אסונות חברתיים שחובה לתקנם. השתמטות המדינה מאחריות לאסונות הללו הופכת את המדינה לאויבת כל אזרחיה, מלבד אותו אלפיון או מאיון עליון שהמדינה יצרה בנדיבותה, ובאפלייתם לטובה של המתעשרים מתפרקת המדינה מנכסיה לטובתם.

מפלגת אור סבורה שיותר מדי זמן מיקדה המדינה את רוב מעייניה בנושאי חוץ וביטחון וזנחה את תפקידה העיקרי - שירות האזרח. כיצד לדעתך נחזיר את אמון האזרח בפוליטיקה? איך נשקם את האמון שנפגע כה אנושות?

סובול: אין זה נכון שהמדינה מיקדה את רוב מעייניה בנושאי חוץ וביטחון. ההפך הוא הנכון. קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, והוא צדק. זה שנים רבות גם אין לישראל מדיניות ביטחון. אילו הייתה לישראל מדיניות חוץ וביטחון - לא הייתה יוצאת למלחמת לבנון הראשונה, שיצרה תוהו ובוהו בלבנון וחוללה את הקמת החיזבאללה, ולא הייתה מבזבזת משאבי עתק בהקמת התנחלויות בסיני וברצועת עזה, שאותם נאלצה לנטוש (אם כי לא נאלצה להרוס: הרס ההתנחלויות שנעזבו היה פרי התקף שיגעון ותו לא), ולא הייתה מבזבזת מאות מיליארדי דולרים על הקמת יישובים בשטחים שמעבר לקו הירוק. העדר מדיניות חוץ וביטחון הפך את צה"ל למשטרה ענקית שמיועדת לבצע בעיקר פעולות שיטור וכפיית שלטון זר על אוכלוסייה אזרחית כבושה ועוינת. תוצאות העדר מדיניות חוץ וביטחון, והסבת הצבא לעיסוק בפעולות שיטור, נתגלו בכל חומרתם במלחמת לבנון השנייה.
לכן חובה על מפלגת אור לומר דברים ברורים גם בנוגע למדיניות החוץ והביטחון שהוזנחו הזנחה חמורה לא פחות מהזנחת החברה, החינוך והבריאות והפקרתם להפרטה מתגלגלת. כדי להחזיר את אמון האזרח בפוליטיקה המדינה חייבת לשרת את האזרח בכל תחומי חייו. היא חייבת לטהר עצמה מהיחסים הקלוקלים שבין הון ושלטון, היא חייבת לאזרחיה חינוך חינם מינקות ועד לסיום תואר ראשון לפחות, וזאת תמורת השירות הצבאי או השירות הלאומי שכל אזרחיה חייבים לה, וכן כדי להעניק שיווי הזדמנויות לכל אזרחיה. כמו כן תמורת המיסים שהאזרחים משלמים למדינה היא חייבת להעניק להם שירותי בריאות טובים יותר מכל מה שניתן לקבל ברפואה הפרטית. מדיניות כזאת תשים קץ לרפואה הפרטית רודפת הבצע שמחבלת ברפואה הציבורית המוזנחת. אפשר למנות עוד ועוד חובות שמילויין על ידי המדינה תחזיר את אמון האזרחים בפוליטיקה, ותגרום להם להבין שהצבעתם בבחירות קובעת את איכות חייהם ואת גורלם, ולא רק את איכות חייהם של הנבחרים, ושל מממניהם מקרב קומץ המיליארדרים המקומיים והזרים.

ההישרדות הפוליטית נהפכה למילת המפתח בפוליטיקה הישראלית ותמורתה שילמו אזרחי ישראל מחיר עצום על חשבון העתיד, איך לדעתך יוצאים ממעגל הקסמים ההרסני הזה?

סובול: יש לקבוע בחוק שחבר כנסת יכהן שתי קדנציות לכל היותר. אסור שהשלטון יהפוך למקצוע המפרנס את בעליו לנצח נצחים. כמו כן יש לקבוע בחוק את האחדת הפנסיות כדי לשים קץ לתופעה שאדם אחד יכול ליהנות בו זמנית משלוש או ארבע פנסיות של אלוף לשעבר, חבר כנסת לשעבר, ראש עיר לשעבר ושר לשעבר. האחדת הפנסיות לכדי פנסיה אחת, שגובהה ייקבע כממוצע של זכויותיו של העובד שנצברו במהלך השנים, יחסל את אינטרס ההישרדות במערכת הפוליטית והמעבר מכיסא לכיסא ומתפקיד לתפקיד.
כמו כן יש לבטל את קיום הלשכות שהמדינה מעמידה לרשות ה"לשעברים" למיניהם. ראש ממשלה לשעבר לא צריך לשכה עם מזכירות ומכונית צמודה, וגם נשיא לשעבר לא זקוק לכך. בקיצור, יש לקצץ בהטבות השרירותיות והמיותרות שהמחוקקים שלנו ובעלי אינטרסים העניקו לעצמם ביד נדיבה.

גישתה החברתית של מפלגת אור אינה נגזרת מאידיאולוגיה חברתית סדורה, אלא מערכים הומניסטיים יהודיים ואוניברסאליים, שממקמים את ערכי חופש הפרט והריבונות האישית במקום גבוה בסולם הערכים, מהו לדעתך תפקיד המדינה בחברה המודרנית ולשם מה צריך אותה?

סובול: דווקא לנוכח הגלובליזציה והתנועה החופשית של ההון, שיוצר תופעות ספקולטיביות שערורייתיות (כמו העליות והירידות השרירותיות במחיר הדלק) שפוגעות באיכות החיים של רוב האזרחים, דרושה רגולאציה רבת עוצמה, שתאזן את הכוחות האינטרסנטיים האדירים שפועלים בשווקי ההון. הרגולאציה הזו חייבת להישען על שיתוף פעולה בינלאומי בין מדינות. בקיצור, לנוכח תופעת הגלובליזציה יש להגדיר מחדש את תפקיד המדינה  בהגנה על אזרחיה מפני תופעות של חמסנות פרועה מצד תאגידים רבי עוצמה, ומצד ההון הספקולטיבי שמתרוצץ בעולם כמו בריון חסר מעצורים, וכמו חיית טרף מיתולוגית שטורפת את כל מי ומה שנקרה בדרכה. לצורך זה יש לחוקק חוק להפרדה מוחלטת בין הון לשלטון. במסגרת חקיקה כזאת יש לקבוע סעיפים מפורשים ומפורטים שיגדירו כל ניסיון של חבירה בין הון לשלטון כעבירה פלילית חמורה.

מהי עמדתך בשאלת סבסוד המדינה לאמנים ויוצרים - היכן לדעתך צריך לעבור קו הגבול בין התביעה לאחריות אישית (גם כלכלית) של האמן והיוצר, שהוא ככל האדם, לבין הקריאה הנשמעת תדיר להקצות עוד ועוד כספי ציבור ליוצרים ולאמנים בשל עיסוקם זה?

סובול: מדינות אירופה מקדישות אחוז אחד מתקציבן לתרבות. ישראל מקדישה פרומיל. כתוצאה מכך נאלצים מוסדות התרבות והאמנות להתמסחר. מחלקות המכירות במוסדות האמנות הפכו לבעלות עוצמה שעולה על כוחן של ההנהלות האמנותיות, במקום שאלה עדיין קיימות. מנהלים ומנהלות של מוסדות תרבות מסוימים פשטו מזמן את בגדי העבודה של אמנים, ולבשו חליפות של סוחרים ואנשי עסקים. התוצאה היא תוצרת קלוקלת מבחינה אמנותית שנמכרת בכישרון רב לקהל שטעמו האמנותי מידרדר והולך. באמנות, כמו באהבה, אפשר לקבל תחליפים בעד כסף. בשני המקרים מדובר בהזנייה ובזנות. את הזניית האמנות והתרבות אפשר לתקן רק בדרך אחת: צריך להגדיל את תקציבי הגופים היוצרים ולהעמידם על אחוז מהתקציב הלאומי. לעומת זאת אין שום חובה לממן את פעולתם של בתי זונות. מי שסבור שהתרבות שלנו כבר הידרדרה ממילא לרמה של זנות, יכול לקצץ לגמרי את התמיכה במוסדות האמנות והתרבות. אין להקצבה הציבורית לתרבות ולאמנות שום קשר עם פרנסתם האישית של האמנים והיוצרים. מדובר בסבסוד האמנות, ולא בסבסוד האמנים. לגופו של עניין, אמנים ויוצרים עשויים למצוא את פרנסתם ביתר קלות, ולעתים אף בשפע, דווקא כאשר האמנות ממוסחרת. מוסדות אמנות ממוסחרים מגלגלים סכומים גדולים יותר מאשר מוסדות מסובסדים שיידרשו לפעול במסגרת התקציב המסובסד, ולא לחרוג ממנו. כיוון שהכנסת האמנים מתמלוגים היא אחוז מסוים מהכנסת המוסד שמעלה או מציג את יצירותיהם, ברור שדווקא מִסחור האמנות עשוי להגדיל את הכנסת היוצרים, אבל הדבר יבוא במחיר הפיכתם ליצרני מוצרי בידור. מי שרוצה ביצירות אמנות שיהוו במרוצת השנים חלק ממורשת התרבות של העם, צריך להעניק ליוצרים חופש יצירה על ידי סבסוד היצירה. האמנות הממוסחרת אינה מותירה אחריה שום מורשת. מייצרים ומוכרים, ומוכרים, ומוכרים - ובתום עשרים שנה של ייצור ומכירות מוצלחות מאוד אתה מביט לאחור ואינך מוצא שם כמעט יצירה אחת שנחרתה בזיכרון והפכה לחלק ממורשת התרבות של העם. כאשר האמנות מתמסחרת, כל בכורה היא תאריך שראוי לשכוח, גם אם ההצגה נמכרת חמש מאות פעם, וגם אם הספר מככב במשך שלושים שבועות בראש רשימת רבי המכר. סבסוד התרבות והאמנות הוא ההשקעה הזולה והמשתלמת ביותר לטווח הארוך. משפחת מדיצ'י שסבסדה את האמנות בפירנצה ומשכה לשם יוצרים כמו ליאונרדו ומיכלאנג'לו השקיעה בהם חלק מזערי מהכנסות בנק מדיצ'י, וכיום ההשקעה הצנועה הזאת מניבה כחמישה מיליון תיירים בשנה שפוקדים את העיר הודות לשכיות האמנות שנוצרו בה בימי גדולתה.

מפלגת אור דורשת את ביטול הזרמים בחינוך וגיבוש תוכנית ליבה משותפת לכול, מה דעתך על הסיכוי להגשים מטרה זו בישראל של היום? ובישראל של מחר?

סובול: ברור שהדרישה לביטול הזרמים ולהנהגת תוכנית ליבה שהכול מחויבים בה תיתקל בהתנגדות עזה של בעלי אינטרסים בשימור המצב הקיים. דעתי היא שדווקא בנושא הזה ראוי לקיים משאל עם. דומני שמעטים ההורים וההורים לעתיד שיצביעו בעד הענקת חינוך לילדיהם שבסיומו הם ייצאו בלתי מוכשרים להתמודדות בתחומי ההשכלה והעבודה המפרנסים את האדם בכבוד. משאל עם בתחום החיוני הזה נראה לי יותר חשוב ממשאלים שהוצעו בעבר ולא הגיעו לכלל מימוש.

מהו הקו המבדיל לדעתך בין מפלגת אור למפלגות כמו שינוי ומרצ?

סובול: קו מבדיל אחד הוא הקו המבדיל בין השלמה עם האופי של ישראל כמדינת הלכה הכפויה בכוח החקיקה החילונית, לבין דרישה להפרדת הדת מהמדינה על כל השלכותיה של הפרדה ממין זה על תחומי חיים רבים ושונים. קו מפריד נוסף נעוץ בעצם העובדה שמר"צ פועלת בזירה הפוליטית שנים רבות, ולמרות שהיא דוגלת בהפרדת הדת מהמדינה, לא עשתה הרבה כדי להשיג מטרה זו. בנוסף לכך ההבדל משינוי ז"ל הינו בכך שאוֹר איננה מפלגת אג'נדה אחת, אלא מפלגה שמבקשת לתקן את הקלקולים שהצטברו במהלך השנים בתחומי זכויות האדם והאזרח וחובות המדינה כלפי האזרח בתחומי החינוך, הבריאות, השיכון, השכר, ובעוד תחומים הנגזרים מזכויות האזרח,  כגון הזכות לעבודה שמפרנסת את העובד, הזכות האלמנטארית לקורת גג, שדורשת הגדרה מחודשת של חובות המדינה בתחום השיכון, וזכות העובדים להגן על זכויות האדם של מי שמתפרנס מעבודה. הבדל נוסף בין מפלגת אור למר"צ הוא בנושא שינוי שיטת הבחירות. לדעתי יש להקדיש במצעה של אור פרק מיוחד לשיטת הבחירות. השיטה הקיימת גרמה ברבות השנים לנתק גמור בין הנבחרים לבוחריהם. בשיטה הקיימת אין לנבחרים שום אחריות ישירה כלפי מישהו, וכל מעייניהם מוקדשים לייצוב מקומם בקרבת ראש המפלגה. זו אחת המכשלות של השיטה הקיימת. לדעתי על מפלגת אור לגבש ולנסח בבהירות את תפיסתה לגבי שיטת הבחירות בישראל, שיש לה השלכות ישירות על השחתת המערכת ועל משבר האמון כלפי המערכת בציבור הבוחרים. 

כמחזאי וכאדם יוצר, איזה תפקיד (או תפקידים) תהיה מוכן לקבל עליך אישית במסגרת פעילותך הפוליטית ואיזה בשום אופן לא?

סובול: בשלב ראשון אהיה מוכן לתרום את חלקי בגיבוש המצע של אור ובהפצת דבר המפלגה באמצעי התקשורת ובחוגי בית. אינני רואה עצמי נכנס לקלחת הפעילות הפוליטית היומיומית, משום שאינני יכול לנתק את עצמי מעבודתי בכתיבה, בהוראה ובבימוי בתיאטראות בישראל ובעיקר באירופה.

בראיון אתך ועם חבריך, יאיר גרבוז ודני קרמן, (סופשבוע, מעריב 20.06.08) אמרת: "אנשים יוצרים לא חושבים מראש על התוצאות. הם הולכים עם מה שהם מאמינים בו".  עכשיו, חודשים אחרי הצטרפותך לאוֹר - האם חל שינוי כלשהו בהתנהלותך היום-יומית? האם אתה מרגיש מגויס למטרה? מה השתנה מה שינית?

סובול: עד כה השינוי העיקרי הוא בכך שאני מדבר עם אנשים על מטרותיה של אור.  ברגע שהמצע יהיה ערוך ומפורט אפשר יהיה לעבור לשלב השני, והוא הפצת המסרים היותר מורכבים של המפלגה. כשהשלב הזה יגיע, אשתף פעולה בהפצת דבר המפלגה כמיטב יכולתי.

ולסיום, מהי התחזית האישית שלך באשר לסיכויי ההצלחה של מפלגת אור, האם היא תצליח להתנחל בלבבות ו...בקלפי?

סובול: בציבוריות הישראלית קיים צורך ברור בהתחדשות המערכת הפוליטית. אנשים מבטאים את הכמיהה לכך כמעט בכל מפגש שבו עולה השאלה. הצטמקותו והתרוששותו של מעמד הביניים, התחושה ששיטת הבחירות שלנו פשטה את הרגל, ההכרה הגוברת בצורך לחוקק חוקה, אי הנחת מהידרדרות מערכת החינוך ומערכת הבריאות - כל אלה מרכיבים את הייאוש מהמערכת הפוליטית הקיימת, ואת הכמיהה לתיקונה.
אם אור תצליח למָצֵב את עצמה כתשובה לכמיהה הזאת, יש לה סיכוי להצליח להתנחל בלבבות, ומשם הדרך לקלפי פתוחה.